מבוא

עמוד:9

9 עמדה “חלומית” המאפשרת התייחסות אל המדינה כאל חלום דורות מאפשרת לתפוס את 4 . את הצורך לשוב ל”מקום” החלומי הגדירו גורביץ וארן הקהילה הציונית כקהילה מדומיינת במאמרם “על המקום ( אנתרופולוגיה ישראלית ) ” בו הם מציינים כי הצברים בני הדור ההוא “המשיכו ודילגו מעל מורשת הגלות כדי להתחבר ישירות למקור המקומי, מקור המקומיות . המקרא והארץ היו הצירים שעליהם סבבה המרידה ביהדות שהיתה בו בזמן גם שיבה אליה” ( גורביץ וארן, ,1991 עמ’ 29 ) הבחינה של ייצוגי הדתיות והחילוניות על פי תקופה היסטורית רואה את שנות השבעים והשמונים כקו פרשת מים, ואת מלחמות 1967 ו - 1973 והמהפך הפוליטי של 1977 כנקודת מפנה רבת משמעות למדינת ישראל ולתרבות הישראלית . על פי דעה זו, עד מלחמת ששת הימים שיקפו יחסי הגומלין בין דתיים לחילונים את השליטה של המרכז החילוני על השוליים הדתיים . התהליכים שהתרחשו אחרי מלחמת ששת הימים ואשר הואצו אחרי מלחמת יום הכיפורים, שינו את טבעם של יחסי גומלין אלה . תחילתו של השינוי בצמיחתה של תנועת התיישבות בשטחים הכבושים באמצע שנות השבעים, שבראשה עמדה קבוצה ציונית - דתית – “גוש אמונים” . המשכו של השינוי במהפך הפוליטי שהעלה את “הליכוד” לשלטון בשנת ,1977 וסופו בתנועה המתמדת של החרדים למרכז העשייה הפוליטית בישראל מאז שנות השמונים . תהליכים אלה העצימו את כוחן הפוליטי והתרבותי של הקבוצות הדתיות, ותרמו להתעצמות הדתיות בציבוריות הישראלית . ואכן, הפיכת הציבור הדתי לכוח מרכזי בפוליטיקה בפרט ובחברה הישראלית בכללה, לא נבעה רק מחיזוק כוחו ומגידולו היחסי באוכלוסייה, אלא גם מחלחול של יסודות דתיים בציבוריות הישראלית . כניסתה של הדתיות למרכז הציבוריות הישראלית התאפשרה בשל תפיסתה העצמית כממשיכה האמיתית של היהדות ושל המפעל הציוני המודרני . וכל זאת תוך כדי העמדת האחר החילוני כמי שתש כוחו וכמי שמיצה את הפוטנציאל הלאומי והתרבותי שלו . האדם הדתי לאומי כונן עצמו כנושא של תוכנית ערכית מקיפה הן בתחום הפעילות המסורתית של הציונית, קרי ההתיישבות, והן בתחום הערכי, כגון הניסיון להנחיל את ערכי היהדות לכלל הציבור . דווקא בחסותה של המדינה ומוסדותיה כוננו עצמם החרדים כציבור של “בני תורה”, שרידי קודש הנושאים את שלהבת התרבות היהודית, שסכנת הכיליון הפיזי 4 . דיון ביצירה המדומיינת של קהילה עתיקת ימים במסגרת המדינה המודרנית מתבססת על ביקורת ההיסטוריוגרפיה העכשווית . ביקורת זו מצד חוקרי חברה ומדינה כמו אנתוני סמית, בנדיקט אנדרסון ( אנדרסון 1999 ) , אריך הובסבאום ( Hobsbawm 1983 ) ואחרים, מצביעה על הקשר בין תהליכי דמיוּן המדינה להקמת מדינת הלאום המודרנית . לדבריהם, חלקם של האינטלקטואלים, האמנים והסופרים, ויותר מכול ההיסטוריונים, ביצירת ( ואפילו ב»המצאת» ) מדינת הלאום המודרנית היא גדולה . על פי מינוחו של אנדרסון, מדינה זו היא ״קהילה מדומיינת״, דהיינו, ישות שכל קיומה מותנה באמונות ובדימויים הקולקטיביים על אודותיה . על פי הנחה זו, ה - Nation נוצר ומתקיים באמצעות ה - Narration : מה שמאחד ומגבש בני אדם לכלל אומה אחת אינו אלא ה״סיפור״ על אודותיה, ה»מיתוס» המתאר כיצד קמה והתקיימה בהיסטוריה כישות הומוגנית וכו› . ראו Bhabha 1990 ; מאלי ,1999 עמ› 10 ) .

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא