|
|
עמוד:12
| עשהאל אבלמן וחנוך גמליאל 12 לרוב היו לשונות היהודים מובנות גם לנוכרים דוברי הלשון המקורית, אך במקרים מסוימים הפער שנוצר בין הלהגים כבר היה גדול מדי . כל היסודות הלשוניים האלה משקפים מורשה תרבותית משותפת, שיש 1 בה קווי שיתוף לשוניים מובהקים . העברית, לעומת זאת, איננה לשון יהודית כי אם לשונו של עם ישראל העתיק בימי המקרא ( ובימינו חזרה לשמש לשון חיה ) . המיעוט היהודי אמנם השתמש בה כמעט בכל התקופות ובכל המקומות — בעיקר לכתיבה תורנית ולתפילה — אולם השימוש הזה לא היה אימוץ להג של לשון הסביבה הנוכרית, אלא שימור של לשון תרבות עתיקה 2 שהמשיכה איתו מדור לדור . ספרנו אינו חיבור מדעי, ונועד לכל שוחר דעת המתעניין בסיפור מרתק זה . איננו מבקשים להעמיד תיאור היסטורי מקיף של תולדות ישראל או להציג את ההיסטוריה השלמה של הלשון העברית ושל לשונות היהודים . מטרתנו להאיר את הזיקה בין ההיסטוריה היהודית ללשונות שעם ישראל השתמש בהן, ואת היותה של העברית מרכיב מכונן בזהות הלאומית . אם נצליח להביא את הקוראים לחשיבה ערה על הסוגיות הללו — והיה זה שכרנו . קיומה של העברית החיה במדינת ישראל של ימינו, עשוי להיראות כדילוג טבעי וקל על הגלות "בת שנות האלפיים" . אך זו אינה האמת ההיסטורית, וברצוננו לתאר כאן את התחנות השונות והמורכבות של הסיפור הזה . נצא לדרך .
|
|