|
|
עמוד:10
| עשהאל אבלמן וחנוך גמליאל 10 כבכל תיאור היסטורי מקיף, ניצבה לפתחנו הבעיה של מיעוט מקורות ועובדות יבשות מחלק גדול מהתקופות . התיעוד של הרגלי הלשון מהעת העתיקה ואף מתקופות יותר מאוחרות הוא חלקי בלבד — בדרך כלל שרדו רק יצירות בעלות ערך תרבותי או ספרותי גדול ומעט טקסטים משפטיים . התיעוד של לשון הכתיבה העממית, ובוודאי של לשון הדיבור החיה, מועט, ופעמים רבות הדבר מקשה להעריך נכונה את הרגלי הלשון של הציבור הרחב . אולם מעט אין פירושו לא כלום — כמעט מכל תקופה הגיעו לידינו עדויות ישירות ועקיפות על הרגלי הלשון של הציבור, מכתבים, הערות היסטוריות ומקורות נוספים . בסופו של דבר, אנו מאמינים כי בכוחם של החומרים הללו לצייר תמונה סבירה של המציאות הלשונית הכללית, הן זו של השכבה המשכילה והן זו של כלל הציבור . המושג "ציבור" מתייחס לציבור הגברים, שהרי במשך הדורות לא היה לציבור הנשים חלק בקהל המשכילים, ולא היתה להן השפעה של ממש על התפתחות הלשון הכתובה, למעט מקרים בולטים שיוזכרו בספר . אבל במה שנוגע ללשון הדיבור, שם התמונה שונה, והדברים יבואו לידי ביטוי בהמשך . * * * להלן שתי הבחנות חשובות בין מושגים שבהם אנו עושים שימוש בספר . א . לשון ולהג מקובל במחקר ההבדל שבין לשון ( language ) ובין להג ( דיאלקט, dialect ) . לשון היא מסגרת תקשורת רחבה המשמשת קבוצה של בני אדם, ואילו להג הוא תת-קבוצה ספציפית של הלשון, האופיינית לאזור מסוים או לקבוצה חברתית . להג בדרך כלל מאופיין בהגייה, באוצר מילים ולפעמים גם בדקדוק, הנבדלים משאר הלהגים של אותה הלשון . להבדל בין לשון ללהג יש גם היבט חברתי ופוליטי . מקס ויינרייך, מגדולי חוקרי היידיש במאה העשרים, קבע כי "לשון היא להג שיש לו צבא וצי", כלומר כאשר להג זוכה לגיבוי פוליטי של
|
|