|
|
עמוד:14
ילד משלָך | 14 לא מותירים מקום לספק . "אין לך זמן . את צריכה לעשות אותם היום . יכול להיות שזה כבר מאוחר מדי . " "מה ? " אני מפרפרת מולה, המומה . "לא שמעת שבגיל 35 הפריון צונח דרסטית ? איפה היית עד היום, את רוצה לומר לי שפעם ראשונה את שומעת את זה ? " "שמעתי, אבל בסיטואציה שלי," אני מנסה להסביר, להתגונן, לחלץ אמפתיה, אבל זה המקום האחרון למצוא אותה בו . "אין אבל," היא פוסקת נחרצות, "אתמול היית צריכה לעשות את זה . " אני יוצאת בחיפזון מהקליניקה . פותחת ביד רועדת את דלת המכונית הקטנה שלי, סוגרת ומשעינה ראש על ההגה . בפנים הכול נסוג ומתרוקן, אני צונחת מטה, צניחה חופשית . האוזניים שלי מצלצלות : אין לך זמן יכול להיות שמאוחר מדי בדיוק כשחשבתי שהחיים שלי מתרחבים, "מסתדרים", מתיישבים להם במקומם הנכון . בדיוק עכשיו . נלכדתי . "איפה היית עד היום ? " היא שואלת . והתשובה ? במקומות רבים, כנראה . הרבה זמן הייתי כרוכה בחוט המשולש שלא במהרה יינתק, זה של עם-ארץ-תורת-ישראל, ילדה שגדלה בעולמה של הציונות הדתית אבל הצמיחה בתוכה להט חסידי כמעט . התפללתי באמונה, שרתי שירי סעודה שלישית בכוונה גדולה, התווכחתי בלהט על סוגיות אמוניות והתפתלתי באשמות חטא משונות . מתישהו דעכה האש הפנימית, אבל אני המשכתי לחיות לצד הגחלים . בגיל 26 חתכתי סופית את החוט המשולש כשנסעתי בשבת והכרזתי, בפני העולם ובפני עצמי, שאינני דתייה עוד . בשנים שאחר כך הייתי אסטרונאוטית נטולת כוח כבידה, מרחפת
|
|