|
|
עמוד:79
אופקים | 79 מ י ק ר ו ק ו ס מ ו ס ש ל ש ל ו ם | ת מ ר א ל ר ם מיפינו את הצוותים ואת אנשי ונשות הצוות שעבורם היה המשבר מאתגר יותר . היו לא מעט כאלה . ליווינו אותם ואת המנהלים והמנהלות שלהם באופן צמוד . ערכתי עשרות שי חות אישיות . הרבה בכי, הרבה חיבוקים . - הרשתות החברתיות רעשו וגעשו . אנשי ונשות הצוות שלנו סומנו כשותפים לפעילויות קיצוניות . כל מקרה נבדק לגופו, אם היה צורך, גם בעזרת משטרת ישראל . סיימנו העסקה של מספר קטן של אנשי צוות במקרים של טענות מוצדקות . במ קרים של טענות שווא, ליווינו מקרוב את אלו שהופצו נגדם- שמועות בחזרה לעבודה עם הצוות שלהם . תהליך שדרש סבלנות וחוכמת לב אין-סופיות . המלצנו למתקשים ביותר לצאת לחופשה לכמה ימים – לנוח, לנשום עמוק, לשהות בנוכחות בני המשפחה ולחזור אלינו מחוזקים . צעד-צעד, תוך הקשבה ורגישות אין-סוף, ולא בלי אתגרים, התרנו סבכים, פענחנו פחדים, החזרנו את האמון . אני רוצה להאמין שהכלים המרכזיים ששירתו אותנו באיחוד לבבות מחודש הם קשב עמוק ושיח פתוח . שום דבר לא טואטא מתחת לשטיח, טיפלנו בפחדים ובסודות לפני שהם הפכו למפלצות . דיברנו על הכול . בכינו יחד – במיון, במחל קות, במרפאות ובמסדרונות – מכל כך הרבה סיבות . - היום אני מרגישה שתחושת הביטחון בין כותלי בית החולים שלנו התחזקה . אני לא חושבת שהמצב חזר לקדמותו . פחד הוא רגש שמצלק את הנשמה . אבל אני משוכנעת שיש צוותים שיצאו מחוזקים מהטראומה המשותפת . וכנראה יש גם כאלו שהאמון מולם אבד, ואולי לא ישוב . אנחנו יכולות לעשות רק את הטוב ביותר שלנו, וזה מה שניסינו לעשות . הרוע לא מפתיע אותי האויב הזה – שכופה עליי לשנוא, שאונס אותי לנהוג באלימות, לא ירמוס בי את הזכות לבחור – להיוולדלחיותלמות בעדינות, בנדיבות, באהבה . לפני מספר שבועות נתקל מבטי בשתי סטודנטיות לסיעוד שישבו על ספסל ברחבת הכניסה היפה של בית החולים . שתיהן עטו כיסויי ראש לבנים . יהודייה ומוסלמית . הן היו שקועות בשיחה מלב אל לב . איני יודעת על מה הן שוחחו, אבל שמעתי את רחש הקשב . הייתה סביבן הילת אור . כל כך יפות הן היו, כל כך מרגשות, עד שבחרתי לא לגשת אליהן . בהמשך אותו היום פגשתי בהן, יושבות בדיוק באותו האופן, לצד מיטה ריקה בחדר המיון . גם הפעם הן היו שקועות בשיח קשוב . הפעם ניגשתי . נשאבתי אל אורן ורציתי להיות חלק . שאלתי לשמן . יכולתי לכתוב כאן כל שני שמות גנריים, עב רית וערבית – אבל למען האמת, אני לא זוכרת את שמותיהן . - הצגתי את עצמי והודיתי להן על האור שהן מפיצות סביבן . עכשיו כשאני כותבת את הדברים, אני תוהה אם היה זה חלום . לא, לא חלמתי . כששתי נשמות משוחחות פנים מול פנים, נברא עולם . אם את בוחרת להקשיב, באמת להקשיב, בסבלנות, אם את בוחרת להיות מודעת לתגובות האוטומטיות שעולות בך כשאת שו מעת תפיסות עולם שונות משלך ולנהל אותן, אזי לא תצטרכי- לצעוק ולהתלהם כשיגיע תורך לדבר . הבנו שהמשימה הגדולה ביותר העומדת לפתחנו היא משבר הזהות של נשות ואנשי הצוות ואובדן תחושת האמון זה בזו . משבר ענקי . לבבות שהיו פעם קשורים בעבותות חשו פתאום תהומות ביניהם ; ידיים שפעם הוחזקו זו בזו, הוכנסו מאוגרפות לכיסים . היה ברור שנדרש תהליך עומק מול כלל המחלקות
|
|