|
|
עמוד:51
אופקים | 51 ר א י ו ן ע ם א ר ב ע נ ש י ם ש ש כ ל ו א ת י ק י ר י ה ן | ר ב ק י ר ו ז נ ר זה, בלי להתייאש במובן הפסיבי . לאסוף גם את זה איתי בדרך הלאה . אחת הדמויות המיתיות שמופיעה בדתות ובתרבויות רבות היא עוף החול . המדרש שמתאר את עוף החול ביהדות מתאר אותו כך : "עוף אחד ושמו חול, אלף שנה הוא חי, וב סוף אלף שנה אש יוצאת מקינו ושורפתו, ומשתייר בו כ [ גודל ] - ביצה, וחוזר ומגדל איברים וחי" . כולנו נמצאים במקום כל שהו על הגלגל הזה, שבו אנחנו עוף בעל כנפיים שיודע לעוף,- אבל בשלב כלשהו אש יוצאת מתוכו ושורפת אותו, והוא מגיע למצב של שרפה וכיליון, אבל אז משהו מתוכו חוזר ומגדל איברים וחי . כל אחת אולי נמצאת ברגע שונה, אם זה עדיין באש ובכיליון, אם כבר בגדילה המחודשת של האיברים, אם בחיוּת, אם בתעופה . אנחנו בכל מיני מקומות שונים, והייתי רוצה שנחיה את כל מעגל החיים הזה כי הוא נמצא, הוא נוכח : יש מוות ויש קימה ויש לידה . ההורים שלי ילדו שבעה ילדים, וכמו במשחק הכיסאות שהיינו משחקים בגן, פתאום הוציאו לנו כיסא . כולם צריכים לה תארגן מחדש ולמצוא את המקום שלהם : ליד מי אני רוצה- לשבת ? באיזה כיסא נוח לי ? יש את השיטה ממשחק הילדים בגן : כולם ירוצו, ומי שיגיע ראשון יתפוס את הכיסא שנראה לו הכי מתאים . אבל אני אמרתי לאחים שלי שאני לא רוצה שנשחק כמו ילדים בגן, אני רוצה שנעמוד כולנו מסביב לכי סאות שנשארו ונשאל אחת את השנייה ואחד את השני : איפה- את רוצה לשבת ? איפה מתאים לך ? אולי את רוצה לשבת ליד אבא ואמא ? אולי את רוצה לשבת ליד מישהו שדומה לך ? אולי אתה רוצה לשבת ליד מישהו שונה ממך ? כמו בסי פור המשפחתי, כך גם בסיפור הלאומי : המון כיסאות נשמטו- תחתינו, וכולנו צריכים להתארגן מחדש . יש לי תמונה בראש, שלא אכפת לי לחיות איתה גם אם היא אשליה, שכחברה גדולה נעמוד ונתבונן במה שקרה לנו ובכל הכיסאות שיצאו מהחיים שלנו . כיסאות שאי אפשר לשבת עליהם, אבל הם נוכחים במעגל, נמצאים סביבנו וכמו מחכים לראות איך נגיב לסיטואציה הזאת . הייתי רוצה שנלמד לשאול בהקשבה, בלי לדעת מה התשובה, בלי לדעת מה נכון לי ומה נכון לשרית ולחני ולללי – איפה לכל אחת נוח עכשיו להתמקם . למישהי נוח להתמקם ברשתות החברתיות, ולאחרת נוח להניח את עצמה בתוך החדר והמחברת ולכתוב . להיות קשובים ולמדוד דופק אחד לשנייה . חני : אם יש משהו שאני מגרשת כמו את החושך, זה את הייאוש . את זה אני מפיצה הלאה ואומרת לכולם : "אם אני יכולה, כולכם יכולים" . אני נחשפתי בבת אחת לשלוש מאות ושבעים משפחות שאיבדו יותר מארבע מאות ילדים בנובה . כשאנחנו נפגשים, אני רואה את ההבדלים באופן ההתמודדות עם השכול : יש כאלה שלא מסוגלים לקום מהמיטה, יש כאלה שכל הזמן נמצאים ברֵעים, הולכים לבזנ"ט עם התמונה של הילד שלהם או לעץ שניטע על שמו . אני לא שופטת, זה המ קום שבו הם נמצאים . לי עצמי יש שלוש מילים שאני אומרת- היכן שאני רק יכולה : לחמול, למחול, לחלום . לחמול על עצ מנו, במקום שאנחנו נמצאים בו, וגם על סביבתנו ; למחול על- דברים שחשבת שיכולת ועל דברים שלא הספקת עם אהובייך ; ואם יש משהו שאין לו גבולות, זה החלום, אז לחלום בגדול : לחלום על שלום, לחלום על מדינה חזקה שוב, על חברה טובה ומיטיבה, לחלום על הצלחה, לחלום שהאנטישמיות תיעלם מהעולם הזה . אני מרגישה שאני לא מצליחה לגרום לכן לדבר על ההיבט הלאומי, על הייאוש ועל התקווה שמתפרטים מעבר ל״נעשה טוב״ . אני תוהה מדוע . ללי : בפן הלאומי אני לא מרגישה ייאוש בכלל . אני גם בטוחה שאנחנו לא חיים באשליה . העם שלנו הוכיח לעולם והוכיח לעצמו והוכיח לבורא שאנחנו לא יודעים להתייאש . קיבוץ הגלויות, החזרה שלנו לארצנו, הקמת המדינה אחרי אלפיים שנות גלות, הדבר הבסיסי הזה שאנחנו פה יושבות ומדברות את השפה הזאת שעד לפני כמה שנים הייתה שפה מתה – הם ההוכחה לכך שהעם היהודי לא יודע מה זה ייאוש ולא מתייאש אף פעם . לכן המילה הזאת בכלל לא נכנסת לי לתוד עה . העם שלנו הוכיח שכל התקוות שהוא זרע אי-שם, במהלך- ההיסטוריה, בסופו של דבר מתגשמות . לכן התקוות שלנו הן הכול חוץ מאשליות כי הן מצליחות להתגשם . כרגע הנבואות מתגשמת לעינינו – גם הנבואה של קיבוץ הגלויות, ולצערנו גם הנבואה של הפורענות . מספיק לקרוא את מגילת איכה כדי להרגיש ששמחת תורה הייתה בעצם תשעה באב, וכבר כמעט שנה שאנחנו נמצאים בימי בין המצרים . אבל בסופו של דבר, יש גם את היום שאחרי בין המצרים : "נחמו נחמו עמי" . כל ההיסטוריה שלנו נעה בין פורענות לנחמה ואנחנו מוכיחים כל הזמן שיש לנו היכולת להיות עם הרגליים הכי בתוך הקרקע ועם הראש הכי גבוה בשמיים . שרית : אני מרגישה, שוב, בלי להסביר, שאין לי לגיטימציה להתייאש . בהספד שלי בהלוויה של בן, אחרי שנתתי לו את הכבוד הראוי לאדם המדהים שהוא היה, השמעתי בקול את מה שהיה לי חסר מאוד לשמוע, את מה שמאוד ציפיתי שה מנהיגים שלנו יגידו, שאנשי הרוח שלנו יגידו : שלסיפור שלנו- יהיה סוף טוב, שאנחנו נחיה ונבנה ונשגשג . יש בי הרבה כעס על המנהיגים שלנו, כעס שנובע דווקא מכך שלא התייאשתי . כעס ממקום שאומר : "יכול להיות פה טוב יותר, מגיע לנו טוב יותר, האויבים שלנו צריכים להבין שאנחנו נשארים פה" . יש הרבה מה לעשות, במיליון תחומים, ויש מה לכעוס, אבל
|
|