|
|
עמוד:50
50 | אופקים יותר", "לעולם לא עוד", והרגשנו מוגנים מהדבר הזה . בתוך זה התקווה הייתה כמו כוכבית קטנה . שרנו אותה בסוף הטקסים שלנו והחזקנו בה, אבל כמשהו מינורי, כי כבר יש לנו מדינה, ביטחון, עצמאות . שבעה באוקטובר היה שיעור גדול בעניין הזה, ומבחינתי, למדנו שהתקווה היא לא כוכבית קטנה, אלא צריכה להיות כוכב לכת, כוכב צפון, שעליו צריך לבחור להס תכל, ובו לעבוד באופן יום-יומי : ליצור, להזכיר, לעשות . התק- ווה היא לחזור לבחור בלב הטוב ובעין הטובה ולייצר מעגלים- גדולים ורבים שיקעקעו את הדבר הזה עם להט . חני : אני אמשיך את שרית, ואספר על מוטו אחד שמלווה אותי מאז ומעולם : "להגדיל את הטוב בעולמנו" . כך אני חות מת כל אימייל, כל מכתב, כל שיחה . אני לא יכולה להשפיע על- כל העולם, אבל אני יכולה להשפיע על מעגלים קטנים . אחרי שבעה באוקטובר שיניתי את המשפט ל"מחר יהיה יותר טוב מהיום" . השכול הציב אותנו באופן קשוח מאוד על סף תהום . הבת שלי הלכה לרקוד, והטבח והאכזריות שבגינם היא וחב ריה כבר לא איתנו, לא מאפשרים לנשום . ובכל זאת – הבחי- רה בחיים היא ברורה . היא הייתה ברורה לי גם כשלא ידעתי- שום דבר אחר . הצהרתי על זה ואני מצהירה על זה בכל בוקר, כי הבחירה בחיים היא לא חד-פעמית, אלא נעשית בכל בוקר, למרות שאני הולכת לישון עם המשאלה לא לקום בבוקר . יש הרבה חושך, והדרך היחידה שאני מכירה לסלק את החושך היא להדליק אור . תמיד בכל חומה יש חריץ קטן, שבו צריך להכניס את הרגל ולהתחיל להכניס אור . זה לא תמיד פשוט כמו להיכנס לחדר ולהרים את המתג, לפעמים צריך להפיץ את האור טיפין-טיפין, עוד אור ועוד אור ועוד אור . כולכן דיברתן על טוב פשוט, טוב של ״לב טוב״ ו״עין טובה״, שיהיו שיקראו לו נאיבי, כמו שאמרתן . אבל מה לגבי הכוחות הגדולים יותר שפועלים סביבנו ומייצרים לפחות חלק מהמציאות, אם לא את רובה ? בתחום הזה, לפחות בסביבתי, יש הרבה ייאוש . הרבה אנשים שמאמינים בטוב, איבדו את האמונה ביכולת שלו להתקיים כאן, במדינת ישראל, והם חשים שאנחנו לקראת חורבן בית שלישי בלתי נמנע . ככל שהמלחמה נמשכת, החטופות והחטופים לא חוזרים, הצפון מופגז – הייאוש הזה הולך ומתגבר . גם אתן חשות בו ? ציפי : כמו יהודייה טובה, אענה שאני מרגישה גם וגם וגם וגם : יש בתוכי גם ייאוש וגם תקווה וגם אשליות וגם נאיביות גדו לה, ואני לא רוצה לוותר על אף אחד מהחלקים האלה, אני- רוצה ללמוד לחיות בהשלמה עם כל אחד מהם . יש לי ימים שאני מיואשת מעצמי, מהעם, מהמציאות, ויש ימים שלא ; יש ימים שפחות, ויש ימים שיותר . אני לא רוצה להעלים את זה, אני רוצה ללמוד לחיות עם זה וללמוד להיות אקטיבית בתוך חני ריקרדו : ״אני לא מאמינה בתקווה . תקווה היא פסיבית . אני מאמינה בעשייה . אני לא מקווה לשום דבר, אני עושה : אני היסטוריונית, חוקרת שואה וחוקרת אנטישמיות כבר יותר משלושים שנה, וכשראיתי את מה שקרה לנו, עם כל הקושי קמתי על הרגליים והתחלתי לפעול״
|
|