|
|
עמוד:102
102 | אופקים להם נס . באופן עמוק, הנשים שיצאו ממצרים, בעודן נתונות בתוך הלחץ לצאת והחשש מפני הלא נודע, האמינו שיבוא יום שבו הן ישירו וירקדו . כשקראתי את הפירושים הללו, לא יכו לתי שלא לחשוב על קהילת שורדי הנובה ועל ההבטחה שר- בים מהם נשאו : "עוד נשוב לרקוד" . קהילה זו, ששרדה טבח- נורא ומתמודדת עם טראומה קשה, לוקחת איתה, כמו הנשים ביציאת מצרים, את המוזיקה ומבטיחה שיבואו ימים טובים יותר, שבהם יוכלו לרקוד שוב . תקווה היא השילוב בין החלום לעתיד טוב יותר ובין הפעו לות שיביאו להתגשמותו של עתיד זה . בכל יום מאות אלפי- ישראלים עושים פעולות שיובילו לעתיד טוב יותר . מהת גייסותם של אין-ספור אנשים למלא את צורכיהם של המפו- נים, השורדים, הפצועים, משפחות החטופים ומשפחות המי- לואים, דרך הסיפורים מעוררי ההשראה של הקהילות שורדות- שבעה באוקטובר שאוספות את השברים ובונות מחדש את קהילותיהן, ועד לשורדי הנובה המבטיחים "עוד נשוב לרקוד" – המציאות הישראלית מלאה לא רק בייאוש ובחשד, אלא גם בתקווה . וכמו שהסיפור הישראלי איננו רק חשד וייאוש, כך הסי פור היהודי-אמריקאי איננו רק תקווה . הסיפור היהודי-אמ- ריקאי מבוסס כיום על שבר עמוק באתוס -American-ה Exceptionalism . מאז שבעה באוקטובר יהודים אמריקאים גילו שהסדר הליברלי לא באמת עובד עבור כולם, ושרבים מאלו שהיהודים תפסו כבעלי ברית, במקרה הטוב נעלמו ובמקרה הרע פנו נגדם בשעת משבר . האנטישמיות העולה והתקשורת המוטה הביאו רבים בקרב יהדות אמריקה לשאול, האומנם הצלחנו לקטוע את ההיסטוריה היהודית בתפוצה ? משׂיחות עם יהודים רבים בארצות הברית התברר לי שביר כתי הראש השאלה הזאת תמיד בערה באש נמוכה . עוד לפני- שבעה באוקטובר סיפרה קולגה אחת, רק חצי בבדיחה, שהיא יודעת מי הם החברים הלא-יהודים שיחביאו אותם במק רה הצורך . חבר אחר סיפר שהוא יודע בדיוק היכן המזוודות- מאוחסנות ומה תיקח איתה המשפחה אם יהיה צריך לצאת במהירות . הסופר היהודי נתן אנגלנדר חיבר בשנת 2012 סיפור קצר בשם "על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אנה פרנק", שבו מסופר על זוג יהודי שגר בבית מפואר בפלורידה עם הבן שלהם . תוך כדי הסיפור מתגלה שמאז שהייתה קטנה, האישה, דֵבּ, משחקת במשחק, שבעצם הוא לא משחק כלל ( בן זוגה קורא לו פתולוגיה פעילה ) , ומכונה "על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אנה פרנק", ובו היא חושבת עם בן שיחתה מי יחביא אותה ואת משפחתה ומי יסגיר אותם אם תהיה שוב שואה . ליישם את ההמנון נדמה, אם כן, ששתי הקהילות אוחזות גם בתקווה וגם בחשד ( בואכה ייאוש בשנה האחרונה ) . נסיבות החיים של הציבור הישראלי אל מול זה האמריקאי הובילו כל אחת מהקהילות לפתח מערכות יחסים שונות בין חשד לתקווה ולממש אותן באופן שונה . היהודים האמריקאים מחביאים את החשד מא חורי חומות ומחזיקים את התקווה, כפי שאומרים באנגלית- ,on their sleeves כלפי חוץ . לעומתם, היהודים הישראלים מחביאים את התקווה מאחורי חומות ומחזיקים את החשד צמוד לגוף כמגן . עם זאת, בשנה האחרונה יהודי אמריקה הבינו שעליהם להיות ריאליים יותר בחשד שלהם כלפי פרויקט השתלבותם בחברה האמריקאית . לפני כחצי שנה פרסם העיתונאי פרנקלין פוייר ב"אטלנטיק" מסה ספק-מזהירה ספק-מאותתת על סופו של תור הזהב של יהודי אמריקה . באוגוסט האחרון, אייב פוקסמן, ההיסטוריה הישראלית של תקומה אחרי משברים, והאופי הישראלי שתמיד מסתכל הלאה ובונה ומשקם - מספקים בסיס חזק לתקווה . אכן, נדמה שהישראלים מבצעים כל העת פעולות שיובילו לעתיד טוב יותר, אבל כמנגנון הגנה מפני האכזבה האפשרית מכישלון אנחנו נמנעים מלדבר תקווה
|
|