|
|
עמוד:48
48 | אופקים לקוות . לפני כן זאת הייתה מין פעולה כזאת שמתרחשת מא ליה, פשוט קיוויתי, פשוט האמנתי בתקווה . היום זה לא משהו- שקורה לי באופן טבעי, זה לא פשוט לי ואני צריכה לעמול בשביל התקווה . שני מושגים נמצאים מבחינתי עמוק בתוך המילה "תקווה" . האחד הוא "מקווה מים", כמו ביום השלישי לבריאה, "ייקוו המים" . בריאת העולם כולה עסוקה בהפרדות . בהתחלה היה תוהו ובוהו, הכול היה יחד, ומהרגע שאלוהים התחיל לברוא את העולם, הוא הפריד בין האור לחושך, בין המים העליונים למים התחתונים . לכן ביום שאלוהים ברא את הרקיע, הוא ברא את הגעגוע . הקו שנמשך בין המים העליונים למים הת חתונים הוא געגוע, ובמובן מסוים געגוע מחזיק בתוכו תקווה . - בספר "הר אדוני" ארי דה לוקה אומר שגעגוע הוא ביקור . בג עגוע יש נוכחות מסוימת . בתקווה, לעומת זאת, יש קו שנ- משך עד לאין-סוף, וזה המושג השני שאני מוצאת בתקווה . - פעם חשבתי שקו חייב לעבור בין שתי נקודות, אבל היום אני מבינה שזה לא כך . אילון, אח שלי, נמצא עכשיו באיזשהו אין- סוף, ונכפה עלינו לחוות משהו אין-סופי – להיות בתקשורת עם מישהו שלא קיים בעולם . מה הדבר הזה בכלל ? אז תק ווה עבורי היא הסכמה להיות באין-סופיות הזאת . המשמעות- מבחינתי היא להיות מאוד פתוחה, להיות פחות מוחלטת בד ברים שהם "האמת הגמורה" . אני מוכנה לשים סימן שאלה,- להסכים להכניס דעות ומחשבות נוספות ולהאמין שלדעותיי ולמחשבותיי יש משמעות כחלק משלם גדול ומורכב . כששמעתי את ללי מדברת, נזכרתי בפסוק מישעיהו, "וקוויי השם יחליפו כוח" . כשהייתי בשבעה אצל משפחת קפלון, שאיבדה את שתי הכלות שלה בחולית, יונדב, אביהם של שני האלמנים, דיבר על ההזדמנות שלנו להתחלף זו בכוח של זה, לדעת שלכל אחד יש כוחות אחרים, ואולי אם לנו אין יכולת, נמצא אצל האחר את היכולת לקוות . אני מסכימה עם חני שתקווה יכולה להיות פסיבית, אבל הנה, קוויי ה' שמחליפים כוח זה כבר דבר אקטיבי, זאת הזמנה למפגש . אם נסכים לה ביא למפגש הזה את הכוחות שלנו וגם את החולשות שלנו- – ואני נמצאת עכשיו בעיקר בחולשות – אולי הקיווי הזה יצליח לרומם אותנו . שרטטתן את הדרך שבה אתן מקוות, או לא מקוות, ולי נדמה שהבעיות מתחילות כשאנחנו מתחילות לשאול – לְמה אנחנו מקוות ? יכול להיות שהתקוות שלנו שונות מדי זו מזו, לא באופן הקיווי אלא בתוכן התקווה, ומכאן הקרע הפנימי בינינו . לכן אני רוצה לשאול אתכן לא רק איך אתן מקוות, אלא לְמה . ללי : כשהייתי בגן, הייתה לי בראש תמונה של גן עדן עלי אדמות, כמו שהגננת סיפרה לי : הכול ירוק, כולם מחייכים, אוהבים אחד את השני . ככה דמיינתי את זה . לצערי, התבגרתי והיום אני חושבת שהטוב הוא היכולת להבין שלכל אחד יש ציפי חורי : ״יש בתוכי גם ייאוש וגם תקווה, גם אשליות וגם נאיביות גדולה, ואני לא רוצה לוותר על אף אחד מהחלקים האלה, אני רוצה ללמוד לחיות עם זה וללמוד להיות אקטיבית בתוך זה, בלי להתייאש במובן הפסיבי״
|
|