|
|
עמוד:96
96 | אופקים אלה מטלטלים ומדכאים כל משפחה ומשפחה באוכלוסייה הערבית . הצעירים מצויים במשבר עמוק של היעדר תקווה, שייכות ותחושת משמעות לחיים . עקב כך הקיצוניות הולכת ומתבססת, ומהווה פתרון קל וזמין לייאוש ולפחד . לצד סיפורי הצלחה רבים, המוכיחים את נאמנות החברה הערבית למדינה ולמוסדותיה, הרוב המוחלט של הערבים בישראל לא רואה רצון בקרב הרוב היהודי לנוכחותו בארץ, ובשל כך חי חיים תלושים וסבוכים . כך בשני הצדדים הפחד והתקווה ניצבים זה מול זה, כוחות מנוגדים – ובמציאות הנוכחית הפחד חזק יותר מהתקווה . כדי להצליח במלאכת הריפוי והשיקום, עלינו להכיר במצב הקשה הנוכחי ולראות בו נקודת מוצא . תקווה כפעולה, תקווה כדיאלוג אחרי שמכירים במציאות העגומה, שבה הפחד שולט בנרטיב, יש לשאול : מאין בכל זאת ניתן לשאוב תקווה ? חברי מעוז ינון, שאיבד את הוריו בטבח השבעה באוקטובר, אומר בכל הזדמנות – תקווה עושים, תקווה היא פעולה אקטיבית, לא רק משאלת לב, במיוחד במצבים שבהם קשה מאוד למצוא את אותה התקווה . אין מדובר בפעולה אחת, חד-פעמית, אלא בפעולה מתמשכת, איטית, תהליכית . כך בכל יום אני פועלת למען התקווה – מגיעה לכל מקום כדי לדבר על השלום האפ שרי . מתוך הבנה שהקהל מולי נמצא פעמים רבות בעמדה של- פחד, אני מתחילה בצעדים קטנים מאוד : מדברת על עצמי, על הדת שלי, על הלאום שלי, על זהותי המורכבת . אני מקווה שהאנשים בקהל יוכלו להקשיב, להבין מעט, שדבריי יצליחו לסדוק את חומות ההגנה . רק כאשר אני מרגישה שהלבבות של העומדים מולי נפתחים, אני יכולה, בזהירות, לבטא גם את כאבי על בני עמי ברצועת עזה, שבחייהם ובמותם משלמים את מחיר המלחמה האכזרית . השיחה, שמתחילה בקטן ולאט-לאט מתרחבת, היא כלי להורדת מפלס העוינות, להגברת האמון, ומתוך כך גם לחיזוק היכולת לבנות חיים משותפים . מניסיוני, אני רואה בדיאלוג את התקווה . הוא אינו הפתרון הבלעדי לשינוי המצב, אך הוא צעד משמעותי ביצירת השינוי . בהיעדר מסגרות, תוכ ניות ויוזמות, שבהן הדעות הקדומות, ההכללות, הסטיגמות- והגזענות זוכות לעיבוד – לא נראה את השינוי . אם לא נגדל את ילדינו, וכמובן גם את עצמנו, להיכרות עם העַם האחר, לסובלנות ולכבוד הדדי, מגילאי הגן ובית הספר – אנו נידו נים להמשיך במעגל האלימות והנקמה . לכן, אם אנחנו רוצים- להבטיח עתיד אחר לילדינו, אנו צריכים לפעול שבכל מסגרת – חינוכית, קהילתית, ארגונית, מוניציפלית וכמובן ממשלתית – נושא החיים המשותפים יהיה יעד ראשון במעלה . במבט מפוכח אני מאמינה כי דיאלוג שכזה בעת הזאת צריך להתחיל דווקא בשיח על הטראומה – באפשרות של כל קבוצה לעבד את פחדיה וכאביה, אך לא מתוך שיח של נקמה וכוחנות, אלא של כאב על הקורבנות הרבים שכל צד חווה . לאחר שלב של עיבוד ומציאת נחמה מסוימת, יש להמשיך ולקדם תוכניות שונות, שישנו את הדעה הרווחת בכל ציבור ביחס לציבור האחר . הערבים אינם האויב, היהודים אינם האויב . יש לשלב כוחות ומשאבים ולחולל תקווה . יש מקום לכולם כדי שחלום השלום יוכל להתממש, על כל חברה לעבור תה ליך טרנספורמטיבי של שינוי . העם היהודי חזר לארץ מולדתו,- אך מצא לצידו עם אחר, העם הפלסטיני . שני העמים חייבים להכיר זה בזכויותיו של האחר . בזכות של העם היהודי לחיות בארץ ישראל, לצד זכותנו כפלסטינים לחיות בארץ מולדתנו . רק מתוך כך יוכל לצמוח פיוס . במיזם סיורים שאני שותפה לו, בעכו ובלוד, אנחנו מדברים עם קבוצות על מלחמת העצ מאות / הנכבה . אנחנו מציעים לצעירים מבט אמיץ על האירוע- שהיה נס ותקומה לעם אחד, אך אסון וטרגדיה לעם האחר . המבט השיפוטי, החד-צדדי, לא יסייע לאף אחד . בליבי אני אומרת תמיד שיש מקום, וחייב להיות מקום, לכאב של בני עמי אז והיום, ולכאב של שכניי היהודים אז והיום . התפיסה הרואה רק צד אחד, בין באוניברסיטת תל אביב ובין במכינה קדם-צבאית או בהרווארד – לא תסייע לאף אחד . הארץ הק דושה שייכת לאלוהים . אנו, בני האדם, צריכים להיות ראויים- לשליחות שקיבלנו, לתפקידנו ולייעודנו, וזה יקרה רק אם נדע לפעול יחד, ולא להילחם אלה באלה . זמן הקול הנשי סכסוך צריך לנצח בכוח – זה המוטו שהובילו גברים רבים לאורך ההיסטוריה . אנו, הנשים חסרות הקול, שילמנו את מחירי התפיסה הכוחנית . במשך שנים גרתי בנגב ועבדתי עם החברה הבדואית, ומהנשים שם למדתי שיעור חשוב : השינוי אפשרי, השינוי מתחיל בנו, השינוי לוקח זמן . כאישה בסביבה מסורתית, למדתי את משמעות המאבק לשוויון בין המינים . אני פמיניסטית בעולם שוביניסטי, אך אני לא מתייאשת, יש לי סבלנות ואורך רוח לחולל את השינוי עם חברותיי . השינוי מתחיל כשאנו מזהות עוול או חוסר צדק ובוחרות לא להישאר אדישות . לא במהפכה אלימה, אלא בתנועה עדינה אך נחושה של אמונה בצדקת הדרך האחרת . לא בכוח, אלא בנחישות ערכית . לא כדי להכניע, אלא כדי לאפשר מציאות חדשה . כנשים, יש לנו תפקיד מכריע במיוחד בעת הזאת . אני מאמינה שאם מיליון נשים – אימהות, נערות, סבתות,
|
|