|
|
עמוד:68
68 | אופקים נתינה מייד עם תחילת המלחמה, ולמשך תקופה ארוכה, זכינו לקבל כמויות אדירות של טוּב וחסד מצד כל קַצוות הקשת של העם שלנו . הייתה תחושה שאנשים קמים בבוקר ושואלים את עצמם, "איזה טוב אני יכול לעשות היום", ושזאת השאלה היחידה שהם נעים סביבה . לחוויה הזאת היה כוח עצום, וזה מה שהחזיק עבורי את התקווה בתקופה הראשונה והמפר קת במיוחד . אני מרגישה שהרצון הזה להיטיב עדיין קיים, וזה- מרגש אותי מאוד . אבל מפתח מהותי לתקווה הוא שהשאלה הממקדת הזאת, שאלת הטוב, תמשיך להיות ברורה ומשות פת כפי שהייתה . - תקווה בספר החסידות "נתיבות שלום" של האדמו"ר מסלונים מו פיע הסבר נפלא לשאלה כיצד ידעה בת פרעה, שפתחה את- התיבה על היאור וראתה בתוכה "נער בוכה", כי הוא מילדי העברים . ה"נתיבות שלום" טוען שבת פרעה זיהתה שהבכי הוא בכי עברי, שכן הוא היה בכי של תקווה ולא של ייאוש . אני לומדת שגם לכאוב זה לקוות, וגם לבכות וגם לכעוס . בשיר חזק שאני כל כך מזדהה איתו, כותבת חברתי היקרה ד"ר סלעית לזר, אף היא חברת סעד : אני לא יודעת להיות כופרת יֵשׁ שֶׁהָעוֹלָם מְאוֹתֵת לִי שֶׁאֵינְךָ מַשְׁגִּיחַ . יֵשׁ שֶׁהָעוֹלָם מְאוֹתֵת לִי שֶׁאֵינְךָ . קָשֶׁה לְהַבְחִין בֵּין הַכְּלָל וְהַפְּרָט כְּשֶׁבְּכָל בֹּקֶר מִתְעַמְעֵם עוֹד קְצָת זֹהַר הַמַּבָּט בְּכָל קְרִיעָה נוֹסֶפֶת . יֵשׁ שֶׁהָעוֹלָם מְאוֹתֵת לִי שֶׁאֲנִי מְרַחֶפֶת שֶׁאֲנִי אֲבוּדָה בְּחָלָל רֵיק, בְּחָלָל פָּנוּי וְצוֹנֵן . אֵין . אֵין . יֵשׁ שֶׁאֲנִי מִתְעַקֶּשֶׁת לְהוֹצִיא, לְהָבִיא – אַךְ הֵן לְעוֹלָם עוֹדְךָ . בְּכָל לְבָבִי, בְּכָל לְבָבְךָ . מתוך הספר "שרפים עליך" מכל מה שאנו מתעקשים, מכל מה שאנו דומעים, מכל מה שאנו תובעים ממך להתגלות ומאיתנו לגלות אותך – נאסף ונִקווה ונמשך חוט נצחי, של תקווה, שאני פשוט לא יודעת לחיות בלעדיו . בתקווה להשבת כל החטופים במהרה, להחלמת הפצועים, ולמשב של נחמה לכל כך הרבה לבבות שנשברו . כנרת סמואל-פולק היא חברת קיבוץ סעד, עובדת סוציאלית קלינית ומורה לחסידות ולשיטת "ימימה" . בממ"ד בשמחת תורה מצאתי את עצמי בפעם הראשונה מפסיקה לנסות להרגיע את קולות הילדים שאומרים לי, "אמא, יכול להיות שנמות" . משפטים שנהגתי לומר - "אנחנו במקום בטוח" - מתוך אמונה שהם נכונים יחסית, איבדו את משמעותם . אני מבינה שיכול להיות . יכול להיות שנמות
|
|