|
|
עמוד:15
אופקים | 15 מ פ ת ד ר כ י ם ל פ ו ל י ו י ק ה ש ל ת ק ו ו ה | ג ב ר י א ל א ב ן צ ו ר ואקום" לתוך האירוע, חשו שעליהם לפעול מייד כשהכול קרס והפגינו גבורה אזרחית ואחווה אנושית . מתנחלים שבאו לחלץ קיבוצניקים מבתיהם הבוערים, בדואים שהסיעו את שורדי מסיבת הנובה למקום מבטחים, פעילי שמאל שהקי מו חמ"לים אזרחיים ; חרדים וחילונים, ערבים ויהודים, אנשי- המרכז והפריפריה – שפשוט היו שם וידעו לפעול במקום שבו המדינה כשלה . איש אינו יודע אם הכוחות האלו יהפכו למח תרת של ממש . השסעים החברתיים עמוקים, ואותם "נוכלים- וטיפשים", כדברי ארנדט, יעשו הכול כדי לתחזק אותם ולדכא את ניצני השינוי המתעוררים . ובכל זאת, המחתרת הצרפתית, כמו גם תנועות אזרחיות רבות וטובות אחרות, התחילו מתוך מבוכה עמוקה, ורק לאחר כמה שנים הפכו להיות מרחב שבו "התנהלו כל העניינים החשובים של המדינה, הן במעשים והן במילים" . לכאורה, אתגר מרכזי ביצירת מרחב אזרחי חדש בישראל הוא השסעים הפוליטיים והחברתיים העמוקים הפעורים בתוככי החברה הישראלית . אולם ארנדט מצביעה על כך שעוצמ תה של המחתרת הצרפתית לא הייתה תלויה באידיאולוגיה- משותפת . להפך, המחתרת איחדה תחת דגלה פלגים מגוונים מבחינה רעיונית, החל מימנים-לאומנים שמאסו בכיבוש הג רמני וכלה בקומוניסטים שנאבקו בפשיזם . כוחה נבע מהדחף- הפנימי שהניע גברים ונשים רבים לחרוג מגבולות עצמם ולה תעלות מעל לזהותם האידיאולוגית או לשיוך החברתי שלהם . - בעוד פוליטיקה של ייאוש מתבססת על טיפוח תחושת איום זהותי, פוליטיקה של תקווה מזכירה לנו כי זהות האדם אינה עומדת על רכיב אחד בלעדי . היא מצביעה על אופק רחב יותר, החורג מגבולות המגזר הצר ואף מעבר ללאום אריאן ליטמן, אחרי השומר , ,2018 אנדרטת אלכסנדר זייד, עמק יזרעאל . צילום : גל מוסנזון
|
|