|
|
עמוד:33
אופקים | 33 ע ל ת ק ו ו ה ו א מ ו נ ה | א ס ת ר פ ל ד יודעת על עצמי . המשבר הנוכחי, המתמשך, חשף ועודו חושף את הישראלים לשתי הצורות של הפחד לא להיות . הפחד הקיומי הוא תוצאה של השבת השחורה . אנשים רבים איבדו את יקיריהם, אחרים את ביתם, ורבים איבדו את יקי ריהם ואת ביתם . מאז הוחזרו חלק מן החטופים, ורבים מהם- עדיין שבויים . בשנה שחלפה נראה שביטחון המדינה לא הש תנה לטובה באופן מהותי : האיום הקיומי שריר וקיים . לחשש- הקיומי המתמשך יש בסיס מסוים . אני אומרת "בסיס מסוים" בכוונה מלאה . ה"מסוים" הוא עבורי מסמן של תקווה, מעצור מפני פניקה, הסתייגות מן העיסוק בקץ הממשמש ובא, שלצד ה"חרדה" שהוא רווי בה, שהדיבור-של-עכשיו רווי בה, יש בו מידה של התענגות . אני אומרת "חשש" ולא "חרדה" . אני מסייגת את "החרדה הקיומית", בת-טיפוחם של רבים, ובהם אנשים המשפיעים על דעת הקהל . אכן, "לא לעולם חוסן", את זה למדנו יפה, אבל גם לא אבד החוסן, והראייה, שהמתקפה שחווינו הייתה מוגב לת . יהיו שיגידו, "מה שעדיין לא קרה, אין משמעו שלא יקרה . - אדרבה, אויבינו ממתינים לשעת כושר", משפטים שתקפים לא פחות מאלה שאמרתי קודם לכן בחיפושיי העיקשים אחר תקווה "רציונלית" . ככה זה קורה עכשיו : על כל משפט שמ נסה לבסס תקווה על המציאות, צץ מענה רציונלי לא פחות- שמערער אותה . נמצא שהניסיון לנבא, להגיד משהו באשר למצב-לאשורו, אינו יעיל . הניסיון לתאר את המציאות של העתיד הקרוב, ומתוך התיאור למשוך תקווה, אינו מרגיע בנקל, לפחות לא את מי שאינו בקיא ביחסים בין-לאומיים, באסטרטגיות מדינית או צבאית . הוא מרגיע לפרקים, מעורר תקווה לעיתים, לעולם אינו נשאר במקומו . אין בו הבטחה . על מה אפוא אפשר לבסס תקווה, אם המציאות אינה מציגה תנאים מספיקים לתקווה ? זאת שאלה שאני שומעת לעיתים קרובות, בקליניקה ומחוצה לה . השואלת והשואל, על פי רוב הורים לילדים צעירים, מעלים על דעתם את הימים שבהם החלה מלחמת העולם השנייה ואת התגובות של יהודי אירו פה – אלה שיצאו והיגרו בזמן הנכון ואלה שלא . אלה שלא – - הייתה להם תקווה שהוכחה בדיעבד כאשליה . איזו מסקנה יש להסיק מן העובדות האלה הידועות לכולנו, ועבור חלק ניכר מאיתנו הן חקוקות בבשר, ידועות בממשי ? מסקנות אחדות אפשריות . האחת, שיש לברוח מכאן מייד . השנייה, שהאנלוגיה בין "אז" ל"עכשיו" אינה הכרחית, שיש סיבות להניח שאינה תקפה, כי יש לנו אמצעים להגן על עצמנו . הוויכוח הפנימי שלנו, המאיים לפלג את ישראל, עוסק בשאלה אילו אמצעים לנקוט ולא בשאלה אם יש לנו אמצעים . המסקנה השלישית היא שמדובר במצב של אי- ודאות, וזהו בדיוק המצב שבו מוטל על אדם לקבל החלטה . לא לטפח תקווה – לקבל החלטה . אשליה, תקווה, אמונה הסכנה שבתקווה נמצאת בממשק שלה עם האשליה . בצידה האחד גובלת ארץ התקווה עם ארץ האשליות . הגבול בין תק ווה לאשליה הוא חדיר ממש כאותה חומה שהייתה אמורה- להפריד בין ישראל לעזה, חומה ממשית שסיפקה אשליה של ביטחון ונחדרה לאור היום . על החומה לא הופקדו שומרים, לא ביום ולא בלילה, והיא לבדה לא תסכון . לכן אני מפקידה שומרים על הגבול שבין תקווה לאשליה, ולשומרים האלה יש שם . שמם הוא "ספקות" . תפקידם הוא לבחון את קו הגבול ולוודא שהאשליה אינה משתלטת על התקווה . התקווה שאני מציעה היא אפוא תקווה-נטו, אין היא מסתייעת באשליה, אין היא נתמכת בוודאות-לכאורה, היא תקווה-מבחירה . בצידה האחר של ארץ התקווה מצויה ארץ האמונה . "אמונה" היא מושג שממדיו אין-סופיים . השפה העברית המו דרנית משתדלת לאסוף את משמעויותיו ולבסס מאגר משמ- עויות שיש לו התחלה וסוף, כדי שיהיה אפשר להשתמש בו . - אדם "מאמין ב", "מאמין ל" ו"מאמין ש" – והמושאים של האמונה שלו, שבאים אחרי מילות היחס, הם שונים ומשונים . יתרה מזו, אפשר להשתמש בפועל "מאמין" בלי לתלות בו מושא . לעומת זאת, בשפה העברית הפועל "מקווה" מחייב מושא . למשל, "עוד לא אבדה תקוותנו [ . . . ] להיות עם חופשי בארצנו" . ( "עוד לא" ? אם כך, מתי תאבד ? ה"עוד לא אבדה" של ההמנון הישראלי נוגע עכשיו בלבבות ההומים מפחד . "עוד לא אבדה תקוותנו" הוא משפט שמצביע על תלות בתנאים, על זמניות . מאז ומעולם התקשיתי לקבל את המשפט הזה כנוכח בהמנון . הוא מבטא תקווה זמנית, מסויגת, תלויה-בדבר . איך זה שנש תל ספק בתקווה של ההמנון הישראלי, שהאפשרות לאובדנה- נוכחת בו ? ) "תקווה", כך נכתב באתר האקדמיה ללשון העברית, "משמ שת במקרא בהוראת 'ציפייה', 'תוחלת'" . הוראתה הידועה בי- מינו היא של ציפייה "חיובית" . לכך כיוון, אני מקווה, מי שני- סח את המשפט הזה בהמנון, וגם מי שבחר בנושא ה"תקווה"- המאגד את המאמרים בגיליון זה . "ציפייה חיובית", אם כן ; ניסוח מוזר . אני מעריכה שהכוונה היא לציפייה שדבר-מה טוב יתרחש, שמהלך הדברים יתהפך לטובה . המילה "אמונה", לעומת זאת, היא רבת-פנים . על פי האקדמיה ללשון העברית, המושג "אמונה" מייצג דבקות באל וביטחון
|
|