על האיש הירוק, הטוב והרוב: מחשבות על פרוגרסיביות ולאומיות בעת הזאת

עמוד:101

אופקים | 101 ע ל ה א י ש ה י ר ו ק , ה ט ו ב ו ה ר ו ב | א ו ר י ת מ ל ו ה שמחשבה כזו יוצרת הוא לא רק בעיה תיאורטית . הוא בעיה נוקבת במציאות . הוא משתקף בדמותן של מגמות הולכות וגוברות של לאומנות בכל רחבי העולם . הסנטימנט האנושי הבסיסי המתגלם ברצון להשתייך, להרגיש דומה, הוא לא כזה שאפשר לדכא אותו באמצעות חוש צדק . ההתקפה על הסנ טימנט הזה כרגש גזעני היא לא רק מגונה, היא לא רק שגויה,- היא גם בלתי מועילה וחסרת תוחלת, משום שמדובר במצב קיומי שכל אדם שותף לו . לכן אנחנו עדים לגלים של הדף נגד הביקורת הפרוגרסיבית . וכמי ששואפים לחברה ליברלית צודקת, עלינו להצטרף למאמץ ההדיפה הזה . כמובן, הכרה באנושיות של הרגש, המבקש להתיר את הנינו חות של הֱיוֹת רוב, אין פירושה לגיטימציה לפעולות כאלו או- אחרות המונעות על ידיו . כפי שלימדה אותנו ההיסטוריה הר חוקה והקרובה, שאיפה לדומוּת יכולה לייצר גם עוולות קשות- ואף מבהילות . אלא שהדרך למנוע את העוולות הללו לא יכו לה להיות התכחשות ליסוד האנושי הפשוט שלעתים עומד- בבסיסן . התכחשות כזו פשוט לא תועיל, שכן צורך אנושי כה רחב שידוכא באלימות יפרוץ באלימות קשה יותר . לכן השי חה הזאת לא יכולה להתנהל במישור הזכויות . ההכרה בל- גיטימיות של רגשות הרוב אינה גוזרת הענקת זכאויות כאלו- או אחרות לרוב, מה גם ששיח הזכויות הוא האחראי במידה רבה לאקלים הרע של הכחשה הדדית, שממנו בדיוק עלינו להימנע . מה שדרוש לנו בעת הזאת הוא מבוא שיחלץ אות נו מאותה דרך ללא מוצא שאליה נקלע שיח הזכויות, שפה- שתחזיר אותנו למושכלות הראשונים, לכוונות הטובות שמהן נולד שיח זה מלכתחילה . השפה של הביקורת הפרוגרסיבית היא שפה של מירוק חטאי העבר של המערב באמצעות סיגוף עצמי, אך האידיאל של הצדק המוחלט הוא דרך בטוחה למדי להגיע לקיצוניות חסרת פשרות, בין משמאל ובין מימין . וגם זה אנושי, הרצון להגיע אל אידיאל מושלם כזה של צדק, לה חזיק בו באמת . אלא שעֶקרון המציאות, שממנו נגזרת ההכרה- במורכבות הבלתי נסבלת של המצב האנושי, משמעו שלא ניתן לעולם להגיע לכך . תחת אידיאל צדק בלתי מושג, השפה הנחוצה לנו כעת היא שפה מתונה, כזו שבה אנחנו מבינים את העולם כמקום של פשרות, של איזונים בין צרכים מתנגשים שכולם צרכים צודקים . לא תיקון עוולות, המבקש את הוקעת המעוולים, אלא הכרה אלו באנושיותם של אלו . אפשר לחשוב על מתינות מהסוג שאני מציעה כאן כמו על עדכון גרסה של רעיון-דרך-האמצע . המסורת האריסטוטלית מנסחת את המתינות כאידיאל שעניינו התרחקות מהקצוות, שהם רעים כשלעצמם . אבל דרך האמצע מתחייבת גם מהיגיון אחר, שלפיו הקצוות הם טובים, כולם טובים . הצורך להר גיש מובן מאליו, להרגיש נינוח בחוויית רוב הוא חלק מהמ- צב האנושי, הוא משקף אנושיות פשוטה . התובנה הזאת לא- משתנה גם כשאנחנו פוגשים את הרגש הזה בתוך המון פופו ליסטי מוסת . לצד זאת, אין דרך להכחיש את הסבל שנוצר- עקב יחסי הכוח, שייווצרו באופן בלתי נמנע בכל מבנה שיש בו רוב ומיעוט . זהו סבל אמיתי שחובתנו המוסרית להכיר בו ולשאוף לצמצמו . ההכרה בכך ששתי הטענות הללו הן אמת, שהן אינן מוציאות זו את זו, היא דרך האמצע . אידיאל מוסרי נדרש להיות מחויב לשתי התובנות הללו במידה שווה . מתי נות פוליטית שמוגדרת כך היא למעשה לא יותר מהשאיפה- לא לאבד קשר עם כל מה שאנושי . זוהי עמדה מוסרית שהיא לא רק צודקת, היא גם בת-קיימא . ההנחה שאנשים ירוקים ירגישו בדרך כלל יותר בנוח בעיר ירוקה, ואנשים כחולים ירגישו בדרך כלל פחות בנוח בעיר כזו רק מכיוון שהם כחולים, איננה הנחה גזענית . זהו רק תיאור מצב : המצב של היות רוב ומיעוט ד"ר אורית מלוה היא מרצה בכירה בפקולטה למשפטים ובחוג לתלמוד באוניברסיטה העברית בירושלים, ועמיתת מחקר במכון שלום הרטמן .

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא