|
|
עמוד:100
100 | אופקים ירוקים רבים – כלומר, אנשים רבים ששייכים לקבוצות הרוב, שאותם מכנים, לעתים בבוז, הקבוצה ה"הגמונית" – מרגי שים, בצדק, כי הדרישה הזאת סובלת מחוסר עקיבות פנימית . - כאמור, היא נעשית בשם הרצון שגם הכחולים יזכו לאותה תחושת נינוחות, לאותה פריווילגיה של הֱיוֹת המובן מאליו, שמהן נהנים הירוקים . כך מתפלגת המפה הפוליטית לשני קצ וות שהולכים ומקצינים : הפרוגרסיביים משמאל התובעים את- ביטול זכויות היתר של הרוב מצד אחד, והפופוליסטים מימין הדורשים לאפשר לרוב ליהנות ממעמדו ללא ערעור, מצד שני . דרך האמצע : עדכון גרסה מתינות פוליטית תהיה עמדה שמצד אחד מכירה במצוקתו של המיעוט בהיותו מיעוט, ובשם עֶקרון השוויון מבקשת עבו רו את התנאים שיאפשרו לו מימוש זהות קולקטיבית, כלומר- השתייכות לְרוב, ומצד שני מכירה בלגיטימיות של הצורך בה שתייכות לְרוב גם בקרב בני הרוב . זוהי אפוא עמדה קוהרנטית- מבחינה תיאורטית . המחיר שניאלץ לשלם אם נבחר בעמדה כזו, הוא הכרה מסוימת בלגיטימיות של נינוחות הרוב, נכונות מסוימת לשאת את שלוות נפשו גם בתנאים שבהם המיעוט אינו נהנה מאותה שלוות נפש . העמדה הזאת קשה לנו כבעלי רגש מוסרי . קשה לנו לראות אדם סובל בלי להסיק מכך את החובה המיידית להפסיק את הסבל . קשה לנו להימנע מלפרש את יחסי הכוח וההגמוניה שנוצרים ביחסי רוב ומיעוט – כק ריאה מוסרית לפעולה שתבטל את יחסי הכוח הללו . אילו- החוויה של הֱיוֹת חלק מרוב הייתה אמנם זכות יתר, פריווילגיה שהחיים שלמים בלעדיה, היה אפשר אולי לשקול לוותר עליה . אבל היא לא כזאת . זהו רגש אנושי יסודי, את זה מבינים כל מי שדוגלים בזכות ההגדרה העצמית של המיעוט . מבקרי הליברליזם משמאל טוענים שמתינות פוליטית היא פשרנות מוסרית . שהיא אינה אלא שיקוף של היעדר מחויבות להגשים עד הסוף את אידיאל הצדק הליברלי, של חוסר הנ כונות לוותר על הנוחות שבחיים הגמוניים שאנחנו נהנים- מהם מעצם היותנו שייכים לרוב . באקלים המוסרי הדומיננטי באוניברסיטאות העילית בארצות הברית היום קשה לחשוב אחרת . אבל אנחנו חייבים לחשוב אחרת . כי הכשל הלוגי אוסוולדו רומברג, ללא וותרת IIII , אקריליק על בד . באדיבות עזבון אוסוולדו רומברג
|
|