|
|
עמוד:99
אופקים | 99 ע ל ה א י ש ה י ר ו ק , ה ט ו ב ו ה ר ו ב | א ו ר י ת מ ל ו ה זהו עולם שקול והרמוני . אפשר שאנשים כחולים יוכלו לבקר כאורחים רצויים בעיר הירוקה, ואנשים ירוקים בעיר הכחולה . יכול להיות שכמה כחולים ירצו להשתקע בעיר הירוקה לת מיד, ובכל זאת יהיה חשוב להם לחיות בתודעה שמשמרת את- גון השמים העמוק, ולא להיטמע בתרבות הדשא . ובכל זאת, ההנחה שאנשים ירוקים ירגישו בדרך כלל יותר בנוח בעיר ירוקה ואנשים כחולים ירגישו בדרך כלל פחות בנוח בעיר כזו, רק מכיוון שהם כחולים, איננה הנחה גזענית . זהו רק תיאור מצב : המצב של הֱיוֹת רוב ומיעוט . על פי אמות מידה ליברליות, השאיפה צריכה להיות שהאיש הכחול ירגיש נוח ככל האפשר בעיר הירוקה . אבל באווירה המוסרית של ימינו נדמה שרבים עוסקים בשאלה אחרת : האם רצוי שאנשים ירגישו בנוח בחברת הדומים להם ? האם בסדר שאנשים ירוקים ישמחו לחיות בעיר ירוקה ? אפשר לט עון שבמודל אידיאלי של צדק הנינוחות הזאת אכן פסולה,- ואל לשום אדם להשתוקק לה . אכן, מי שמחזיק בעמדה כזו אינו רואה ערך בחוויה של הֱיוֹת חלק מרוב . לעומת זאת, ההכ רה בזכות להגדרה עצמית קולקטיבית, או בחשיבות של זהות- קבוצתית, שרבים בעולם הליברלי שותפים לה היום, מבטאת בעצם עמדה אחרת, שלפיה ההשתייכות לרוב היא יסוד חשוב באנושיות . על פי עמדה כזאת, אין המדובר בזכות יתר אלא בזכות יסוד, ועלינו לשאוף שכל אדם יוכל ליהנות ממנה . בכל זאת, במעבר מהסיפור היפה על האיש הירוק אל המציאות המסובכת, שהיא לא אחת אכן גם גזענית, משהו באוריינטציה אובד לנו, ואנחנו מוצאים את עצמנו דוגלים בעמדה לא עק בית : אנחנו רוצים שלאיש הכחול תהיה עיר כחולה להשתייך- אליה, אבל אנחנו גם דורשים מהאיש הירוק להתבייש בכך שהוא חי בעיר ירוקה . שלילת הנינוחות של האיש הירוק אכן נובעת מרגש מוסרי . היא משקפת את הרצון לקחת ברצינות את השפעות יחסי הכוח ואת השאיפה הכנה לחברה שבה כולם אזרחים שווים . אבל אף שמבחינה תיאורטית היא נחזית להיות פועל יוצא של מחשבה ליברלית, זוהי אחיזת עיניים בלבד . למעשה, היא משקפת את המקום שבו האהבה מקלקלת את השורה . את המקום שבו אנחנו מנסים לתקן עוול בעוול . אין להקל ראש באסונם של בני המיעוט, אבל גם אם ראוי להטיל על הרוב אחריות להיטיב עם בני המיעוט, טעם זה אינו יכול להוביל באופן הגיוני לדרישה שהרוב יחדל להיות רוב . כל זמן שה רוב הוא רוב והמיעוט הוא מיעוט, מידה מסוימת של סבל- של המיעוט היא בלתי נמנעת . אנחנו יכולים, אנחנו מוכרחים, לרצות לצמצם את הסבל הזה ככל האפשר, אבל אם אנחנו שואפים להעלים אותו לחלוטין, אנחנו מושכים את השטיח מתחת להיגיון הבסיסי שממנו נובעת הרגישות המוסרית הזאת מלכתחילה . אפשר לתאר את גל הפופוליזם שעולה בשנים האחרונות, ואת התנועות הלאומניות שהולכות ומתחזקות, כתנועת המונים ירוקים, שנמאס להם להיות במגננה על כך שהם רוצים לחיות בעיר ירוקה . האידיאל הפרוגרסיבי דורש מהם להתבייש בכך שטוב להם בעיר ירוקה, להתבייש בכך שהם מרגישים נינוחים ומוגנים ובטוחים בזמן שאנשים כחולים מסתובבים ביניהם ומרגישים זרים ולא שייכים . בעצם, הם נדרשים להרגיש אש מים על כך שהם הרוב, ועל כך שהם נהנים לכאורה מזכויות- יתר במסגרת יחסי הכוח המובְנים של הרוב והמיעוט . הבושה הזאת נגזרת מההכרה ביחסי הכוח בין מי שיש לו ובין מי שאין לו, ומהבחינה הזאת היא נובעת משאיפה כנה לצדק . אבל בד רכה היא דורסת את רגשותיהם של האנשים הירוקים ומסמנת- אותם כמעוולים, כאחראים למצוקתם של בני המיעוט . אנשים הסנטימנט האנושי הבסיסי המתגלם ברצון להשתייך, להרגיש דומה, הוא לא כזה שאפשר לדכא אותו באמצעות חוש צדק . ההתקפה על הסנטימנט הזה כרגש גזעני היא לא רק מגונה, היא לא רק שגויה, היא גם בלתי מועילה וחסרת תוחלת, משום שמדובר במצב קיומי שכל אדם שותף לו
|
|