|
|
עמוד:70
70 | אופקים בקרבנו . החוויה האישית שלי מאז השבעה באוקטובר היא של חיצוי : מצד אחד, קיים הצורך המשפחתי והאזורי – אנח נו לא יכולים להחזיר את הילדים שלנו למציאות של שישה- באוקטובר . לשם כך יש צורך בכלים מדיניים, אבל ודאי שגם בכוח צבאי . מצד שני, הפגיעה בבני אדם בצד השני היא קשה וכואבת . מלחמה היא דבר ארור . אין בה מנצחים . ודאי מלחמה כזו, שנערכת באחד המקומות הצפופים בעולם, ואשר מטרותיה ( מלבד חילוץ החטופים ) אינן ברורות, ואולי אף אינן קיימות . אני צופה בדאגה כיצד אחד המאמצים המשותפים הגדולים שלנו בתולדות ישראל, החתירה לדו-קיום, הופך לבליל של רגשות נקמה, תוכניות טרנספר וחזיונות ופנטזיות על היעל מות ה"אחר" האולטימטיבי . - אני נזכר בוויקטור פרנקל, שהתעקש שכדי לשרוד את ה"איך" אנחנו חייבים לחדד את ה"לשם מה" . השקפה שלא רואה אותנו כחלק מהאנושות וחלק מקהילת המזרח התיכון, על אף כל המורכבויות והאלימות שמופנית כלפינו – מוותרת לגמרי על קיום ערכי . היא הופכת אותנו לעוד שבט שרוצה לשרוד יעל סרלין, חותם שלמה, רקמה . צילום : יעקב ישראל
|
|