|
|
עמוד:17
אופקים | 17 ח מ ש ת מ ו נ ו ת ש ל מ ל ח מ ה | ר נ י י ג ר אנשי הרפואה בחזית הלחימה וכל מי שניצבים לאורך הדרך, ואחר כך בבתי החולים, מקיימים בפעולתם שרשרת ארוכה של חיים . שרשרת שעושה מעשה גדול, ויש יאמרו פרדוקסלי : בתוך מלחמה שמכוונת לנטילת חיים – מאבק עיקש ומסור למענם . תמונה רביעית בתחילת המלחמה נוצר מחסור חמור במנות דם . שילוב בין סיום החגים, שמתאפיין תמיד במיעוט מנות, ובין הפתעת המ לחמה והצרכים העצומים שנוצרו בימים הראשונים – הביא- לגיוס מלא של הגדוד שלנו ולעבודה מסביב לשעון . הנכונות לתרום דם חצתה גבולות חברתיים, ציבורים שונים התגייסו, וכך יצא שבכל יום הייתי בישראל אחרת . בשבוע הראשון של המלחמה מצאנו את עצמנו חייליי ואני בישיבה מקורבת לש"ס באחת משכונות ירושלים . הגעתנו לשם עוררה עניין והתרגשות . התקבלנו בחום על ידי מארגני ההתרמה . אחרי שראיתי שאנחנו מאורגנים וההתרמה החלה, נמשכתי לעלות לאולם בית המדרש, לקסם הרחש של לימוד תורה . הזרות שלי בלטה – יצור במדים ירוקים עם נשק בין לובשי לבן-שחור שהאירו לי פנים . השתמשתי בכיפה שתמיד בכיסי, נכנסתי לאולם בית המדרש והתיישבתי על אחד הספסלים . שאלתי את התלמיד שלידי : "איפה אתם ? " "יבמות מ"ב ע"א . . . כל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לא נשבה להן רוח צפונית . . . " מהמשך הסוגיה אני מודה שלא הבנתי הרבה . איני שוחה בקלות בדפי הגמרא, ובעיקר הייתי נסער ממאות הצ עירים שיושבים ולומדים תורה ! אולם מלא בשעה שמלחמה- קשה נאסרה עלינו . היה לי קשה לעמוד במתח שבין אהבת לימוד התורה ובין הזעם והכעס שאחזו בי . סגרתי את הגמרא וישבתי . ניגש אליי בחור שהציג את עצמו כיעקב, והתחיל לדבר . נקשרנו בשיחה שהלכה והתחממה בדרכנו חזרה לאולם ההתרמה . לא באתי להתנגח, אבל ככל שהלכנו יחד שטחתי בפניו את תחושותיי ומחשבותיי . "אנחנו מתפללים בשבילכם, בשביל אלה שנלחמים", הוא אמר . ניסיתי להיכנס לדיאלוג מתוך דבריו : "אני מבין, אבל בשביל שיהיה עבור מי להתפ לל צריך לוחמים . אז שחצי ילכו וחצי יתפללו ? גם אני רוצה- ללמוד תורה, אבל אי אפשר שכולם ילמדו בלי להילחם" . "מה שווה הרמטכ"ל ? מה יעזור להיות בצה"ל ? מה הוא עזר בש מחת תורה ? " הוא ענה והמשיך, "גם בגין חיכה עם תקיפת- הכור בעיראק עד שתלמידי הישיבות יחזרו ללימודים", כמו הם היו אלה שהגנו על הטייסים מפגזי הכור . כך הלכה השיחה ונמשכה, אמנם לא בצעקות, אך בסוג של התנצחות אופיינית, ואני שאלתי אותו, "יודע מה, עזוב . איפה המצפון שלך ? אתה ואני . אתה ומישהו אחר בגילך . זה לא מפריע לך ? " "לא יעזור – עד שהרבנים לא יגידו, אנחנו לא נלך" . בשלב הזה הרגשתי שהגענו למבוי סתום . שהמדים, הדרגות והסיטואציה מחייבים אותי לסיים את הוויכוח . נכנסתי חזרה לאולם ההתרמה, והמשכנו בעבודה . אחר כך היה ביקור של שרים – הצגתי להם את הגדוד, את העבודה . די ברתי על ההתגייסות של החיילים שלנו . ממלכתיות . קיבלנו- שבחים . והכול ישר ועקום . לאחר שהמהומה שככה, ניגש אליי יעקב, חיבק אותי וביקש סליחה אם פגע בי . ביקש את שמו של החתן שלנו שנמצא בעזה להתפלל לשלומו . אחר כך גלש לשיחה, וסביבו כמה מחבריו . שיחה על מה שהיה . ואיך ייתכן מה שקרה . ומיד הס ברים שלופים על התינוקות החפים מכל חטא שעלו השמימה- בחסד הקב"ה . ביקשתי, "עוד לא עברה השבעה, יש משפחות שעוד קוברות את מתיהן . בואו נחכה – 'ויידום אהרון'" . לאחר הסולידריות שראינו בימי המלחמה מפעימה . ובכל זאת עומדת השאלה, האם אנחנו נלחמים למען אותה מדינה ? האם יש למתגייסים ולכל אלה שנחלצו לעזרה תמונה משותפת כלשהי של ישראל שעבורה נלחמים ? משהו שמעבר לשמירת החיים הבסיסית וההכרחית ?
|
|