ארבעה נתיבים לריפוי: קריאה ברב קוק בעקבות שלושים שעות בממ"ד

עמוד:66

66 | אופקים קבע ויכוח עמוק ( ובתקווה – גם בריא ) , נפצע באותו יום ארור מירי, ולשמחתנו התאושש אחרי מספר שבועות . שבת . עם עלות השחר ביום שישי נסעתי בדרך הקצרה מאופקים לקיבוץ נירים, ועוד הספקתי להשלים שעה-שעתיים של שינה . בשישי עברתי הלוך ושוב ליד המסיבה ברעים . היא הייתה יוצאת דופן – לא זוכר מסיבה בסדר גודל כזה באזו רנו בעשור האחרון – וטרחתי לומר את זה לאשתי . הסעתי- את בני הצעיר לבית אמו בקיבוץ ברור חיל, באזור שדרות, ואחר כך נסענו לאשקלון לבקר את הוריי, כפי שאנחנו עושים מדי שישי . בשישי בלילה נסעתי להחזיר את בני בכורי מנירים לברור חיל . אף שביקשתי ממנו להישאר לשבת אצלנו, הוא סירב . זה היה אחד מהנסים הקטנים שלנו במתקפה האיומה . שמחת תורה . בערב שמחת תורה חוגג קיבוץ נירים את חג הקיבוץ . הפעם הוא ציין שבעים ושבע שנים להיווסדו – נירים הוא אחד מי"א הנקודות שהוקמו בנגב במוצאי יום הכיפו רים תש"ז . לקראת סיום חג הסוכות ותום החופשה חוזרים- כל תושבי הקיבוץ לחגוג יחד, ואיתם גם אורחים רבים . כולם חגגו איתנו שם, כולל החמישה שעתידים להירצח והחמישה שעתידים להיחטף לעזה למחרת . שבעה באוקטובר . החגיגה בנירים וההקפצה המאוחרת של בני מנעו מאיתנו את הבילוי הזוגי הקבוע שלנו בשבתות – נסי עת בוקר מוקדמת לחוף זיקים . גם זה היה נס . מנסיעה כזו לא- היינו חוזרים חיים, והילדים של אשתי היו נותרים לבדם ביום הנורא . התעוררנו לאזעקות ולירי . היינו היישוב הראשון באזור שנפרץ . תוך דקות התחולל קרב בתוך הקיבוץ, מרחק כעש רים מטרים מאיתנו, בין מח"ט הזירה וחיילי החפ"ק שלו ובין- עשרות המחבלים שהגיעו מחאן יונס . תמונת המצב שהייתה בידינו לאורך היום היתה חלקית, ועם זאת בלתי ניתנת לעי כול . השאלה הקבועה בכל הרשתות והקבוצות הייתה : "איפה- הצבא ? ? ? " במשך שעות ארוכות נזרקנו לאזורי הפקר וחוסר אונים שכמותם לא דמיינו מעולם . היינו רק אנחנו והציידים שבאו לבקש את נפשנו, שגבו מחירים בדם . היום המחריד הותיר אותנו עם הרגשה נוראה של אובדן, אבל גם עם תחושת נס . תוכניתם של המחבלים, שאחר כך התג לתה באופן מפורט וממופה, הייתה לעשות בנירים מה שעשו- בניר עוז, הקיבוץ הצמוד אלינו, ואפילו גרוע יותר . יד המקרה או תוכנית אלוהית, שגרמו לנוכחות כמעט מקרית של כוחות צבא באזורנו, בשילוב הגבורה של כיתת הכוננות שלנו, כיווצו את ממדי האסון . אחרי שלושים ושש שעות של הסתגרות בממ"דים, תוך קרב עקוב מדם, הוקצבו לנו כמה דקות לקחת בגדים מהבתים ופונינו לאילת . יצאנו לדרך של אי-ודאות, שהיעד הסופי שלה עוד רחוק מלהגיע . זיגמונד פרויד פרסם ב- 1919 מסה, שבה טבע את המונח "אל- בית" ביחס למקומות מוּכָּרים ובו-בזמן זרים ומנוכרים . מעין בית שאיננו בית . כבר חודשים ארוכים אנחנו שוהים באזורי אל-בית כאלה . ספרתי יותר מעשרים מיטות שבהן ישנו בת קופה הזאת . מחדר המלון הזעיר באילת, דרך הדירה בירושלים- שאליה התפנו הוריי האשקלונים, ועד ההשתקעות הזמנית- הקבועה שלנו בבאר שבע, עם הפנים לחזרה אפשרית הביתה, במועד לא ידוע . עוד ועוד קריאות מהחזית ומהעורף שמשוועות ל"אחדות" החלו להישמע, ואין – ספור הצהרות קבעו כי הוויכוחים המרים לא רלוונטיים עוד לנוכח מציאות המלחמה הקשה . אולם עד כמה שההתגייסות חשובה ולא מובנת מאליה, ועד כמה שהפנטזיה על אחדות ושקט מובנת - הקרע לא מאחורינו

מכון שלום הרטמן


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר