|
|
עמוד:28
28 | אופקים – שעלינו להמשיך לקדש את החיים גם ברגע זה . החמא סניקים שהתקשרו להוריהם להתהלל : "הרגתי עשרה מהם ! - הרגתי אותם בידיי ! " הם המחשה של הרעיון הסוטה, הג'יהאדי ביותר, שעלינו לפטור את העולם ממנו – הרעיון של אהבת המוות יותר מאשר אהבת החיים . אנחנו בוחרים בחיים, והב חירה הזאת חייבת לעמוד תמיד בקדמת תודעתנו . גם ההצ- דקה לצאת למלחמה נובעת מהמקום הזה – הבחירה בחיים- ברגע הזה היא לבחור בחיים שלנו . החיים שלנו היו מאוימים, ועל כן יש לנו זכות לבחור בחיים שלנו ולעשות את מה שע לינו לעשות כדי לחיות . אבל עלינו לאתגר את השאלה הזאת- בכל יום מחדש, ואם חלילה אנחנו מגיעים לנקודה שבה אנחנו אוהבים את המוות יותר מאשר את החיים, כלומר אנחנו פוע לים מתוך נקמנות או כדי להעניש, ולא למען הגנה על עצמנו- – אנחנו כבר לא נאמנים לערך בחירת החיים . הזכרתן בדברים שלכן את תחושת הברית המחודשת בין היהודים בישראל ובין אלה שבאמריקה . יהדות אמריקה מגלה מחדש את האנטישמיות, ואנחנו כאן מגלים שאנחנו פחות יושבים לבטח מכפי שחשבנו וקיווינו . מה זה אומר על היחסים בינינו ? מה יהודי ישראל צריכים לעשות עבור יהודי אמריקה, ולהפך ? אנג'לה : הנס של ישראל הוא שיש לנו מדינה יהודית משלנו, שבה היהדות שזורה במדינה באופן כה עמוק, שאין להפריד ביניהן . לכן, בתור יהודייה אמריקאית, הייתי רוצה שהישראלים יבינו שעבור העולם, כל מה שישראל עושה לא מהווה גילום רק של ישראל, אלא גם של היהדות . כשישראל נוהגת באופן מעורר השראה, זה גורם ליהדות להיראות טוב, וכשלא – זה משליך על האופן שבו היהדות נתפסת . כך, כאשר יהודים תו קפים פלסטינים בגדה המערבית בשם היהדות ואפילו לא- ננזפים על כך, האירוע הזה הופך להשתקפות של היהדות כולה . במלחמה הנוכחית אנחנו סומכים על כך שצה"ל יהיה הצבא המוסרי ביותר בעולם – כי הוא לא רק צבא רגיל של מדינה, אלא גם צבא של העם היהודי . עלינו לשמור על אמות המידה המוסריות והאתיות לא רק בגלל האנטישמיות, אלא כי אנחנו היהודים רוצים להיות גאים ביהדות שמשתקפת במ דינה היהודית . - הדבר הנוסף שהייתי רוצה לבקש מישראל הוא לעשות מקום לכל יהודי העולם . כרגע ההרגשה היא שאין מקום עבורנו בי שראל . כשאומרים לנו, "הרבנים שלכם אינם רבנים", "הגיור- שלכם לא תקף אצלנו" או "החתונות שלכם אינן חתונות מב חינתנו", יש תחושה שהמדינה אינה עבור כל היהודים, אלא- רק עבור זרם מסוים . לכן, כשתסתיים המלחמה ונוכל להקדיש תשומת לב לדברים שהם מעבר להישרדות גרידא, יהיה עלינו להתעקש על קיום מגוון דרכי ביטוי יהודיות, שאבדו בישראל שתחת המונופול האורתודוקסי . תמר מייצגת את האופן היפה והטוב ביותר של תקווה כזו בישראל, אבל למרבה הצער, יש תמר אחת בלבד ורק מעטים אחרים שעושים את אותו הדבר . בביקור האחרון שלי בישראל ירדתי לים המלח וביקרתי בבית מלון, בו שהו כתשע מאות חברי קיבוץ בארי כפליטים . הם סיפרו לי בגאווה על כל האנשים שהגיעו לעזור להם – מע סים, מדקרים, מומחי רייקי, פסיכולוגים, מומחי טראומה, מורי- יוגה, ואני יכולה להמשיך . התגייסו לרשותם אלפי מתנדבים, פשוטו כמשמעו, אבל אף לא רב אחד . לא מכיוון שרבנים לא רצו לנסוע אליהם, אלא מכיוון שחברי קיבוץ בארי לא היו חושבים לעולם לבקש תמיכת רב . ואני חשבתי לעצמי שכ רגע, יותר מכול, הם צריכים הדרכה רוחנית, הם צריכים שפה- ומסגרת להבין את מה שעבר עליהם, ונעצבתי עד אין קץ מכך שהם לא היו רוצים שם רב, כי מבחינתם רב לא יכול למלא שום צורך כזה . עבורם רבנים הם פקידים, אנשים שהם חלק מהבעיה, בטח לא חלק מהפתרון . כשהם דיברו איתי על נחמה, הם אמרו שנאומים כמו של נשיא ארצות הברית או כמו שלי, יכולים להיות עבורם נחמה . כלומר הקולות המוסריים, שהשמיעו את הסיפור היהודי שהם רצו לשמוע, הגיעו מבחוץ . האנשים שכרגע מדבררים את היהדות בישראל – שרים, חברי כנסת או רבנים – מספקים את הגרסה הגרועה ביותר שלה, בדרך הצרה, השונאת והגזענית ביותר . באופן לא מפתיע, היא גורמת להרבה ישראלים לומר, "אם כך, אני לא רוצה שום קשר ליהדות" . לכן המתנה שלי לישראל, מה שאני מקווה שיהודי אמריקה יוכלו לעשות עבורם, היא לעזור להם לגלות מחדש את הדרכים הרב-גוניות, היפהפיות, שבהן אפשר להיות יהודי . תמר : אני רוצה להגיד בישירות ובכנות : אני דואגת הרבה יותר ליהודים באמריקה מאשר ליהודים בישראל . בתוך העולם הג דול מתחזק ציר הרשע של הקיצוניות, השנאה והמוות : רוסיה,- טורקיה, סין . אני שואלת את עצמי מה יקרה באמריקה . כיש ראלית, הסתכלתי על היהודים באמריקה בתור הצלחה גדו- לה : פלורליזם והרבה עשייה של תיקון עולם . בזמן שפה הת- חוללו מלחמות, שם היה עולם שלם ששגשג, וזה היה בשבילי- כמו להסתכל על האח התאום שלי ולהגיד : "איזה יופי שהוא בסדר" . אבל לפתע הוא בכלל לא בסדר . בקמפוסים סטודנ טים יהודים מאוימים ומפחדים, צריכים להסתיר את המגן דוד,- להוריד את המזוזות ; בבתי הכנסת ובבתי הספר דרושה שמי רה קפדנית יותר ; ופתאום היהודים צריכים להגן על עצמם- ולשאול את סביבתם באימה : "איפה אתם, החברים שלנו ? "
|
|