|
|
עמוד:52
52 | אופקים בהכרח שהוא ערל לב וחסר מצפון כפי שנתפס באותם ימים, אלא שהוא לא ביצע את המעבר מהגזלשאפט היום-יומי אל הגמיינשאפט הרגעי . זהו מעבר שאינו אוטומטי, וככל שאדם שקוע בגזלשאפט בלעדי יותר שנים, כך עצם המחשבה הג מיינשאפטית רחוקה ממנו . במקרה זה נפתרה הסוגיה בכך- שקבוצת מכבי חיפה בכדורגל, שהימן אהדה, הודיעה שתיקח על עצמה את תשלום שכר הדירה למשך השנה . בכך היא בי טאה גמיינשאפט עמוק : אהדת קבוצת ספורט יוצרת קהילה,- אחווה ומחויבות הדדית גם בעולם של גזלשאפט ( מכאן, בין היתר, ערכו של הספורט וחשיבותו, אבל זה למאמר אחר ) . וכך החברה הישראלית, בדומה להשקפתו של ובר, מחזיקה בשני מצבי הקיום הללו יחד – בגמיינשאפט ובגזלשאפט . בתחילת המלחמה דמיינה החברה הישראלית שהיא עברה או חזרה לגמיינשאפט תמידי, זה שמונח ביסודות האתוס שלה, אך ככל שהמלחמה נמשכת, הגזלשאפט חוזר לתפוס את מקומו . שכן כמה זמן יוותרו בעלי דירות על שכר דירה מן החטופות והחטופים ? כמה זמן הם אמורים להמשיך לשמור על הדירה כמו שהיא בלי לחפש מחליפים ? ועד מתי צריכים מקומות העבודה לשמור על משרותיהם של החטופות והח טופים ? ומי אמור לשאת בנזק שנגרם ? מעולם לא הכינו אותנו- לשאלות כאלה, מעולם לא הקדשנו להן מחשבה, והנה הן ני צבות לפתחנו . ולא רק הן . עוד שאלות שבות ועולות : עד מתי- נניח בצד את המחלוקות בינינו, ומתי נשוב להתכתש עליהן ? עד מתי נגַבֵּה את השלטון לעת מלחמה, ומתי יהיה לגיטימי לדרוש את החלפתו ? עד מתי נשתוק למול חוסר שוויון ומתי נתחיל לצעוק ? חשוב לומר גם כי תחושת הגמיינשאפט החזקה, שעטפה אותנו בימי המלחמה הראשונים, התפוגגה בין היתר כי אינה באמת גמיינשאפט . בכל עם, בכל דור וכמעט בכל הנסיבות, מלחמה מול אויב חיצוני מחזקת, לפחות בשלבים הראשונים, תחושות של קרבה ואחדות . בעצם, זוהי תחושת גמיינשאפט שנבנית באמצעות גזלשאפט, דהיינו למען מטרה אינסטרומנ טלית ( במקרה זה – הישרדות ) , ולא באמצעות קרבה עמוקה,- כמו משפחתית, שהיא מטרה כשלעצמה . גמיינשאפט שכזה הוא גמיינשאפט מדומה, ולא יחזיק מעמד . כך מתאר זאת סטפן צווייג בספרו "העולם של אתמול" : עליי להודות על האמת, כי בהתפרצות ראשונה זו של ההמונים היה משהו נהדר, סוחף ואף מפתה, ולא קל היה להימלט מכך . ועל אף שנאתי את המלחמה וסלידתי ממנה, איני רוצה לשכוח את היום הראשון הזה כפי שחוויתי אותו . הכול, מאות אלפי אנשים, הרגישו – ומוטב היה שירגישו זאת בימי שלום – כי הם שייכים זה לזה . עיר בת שני מיליוני תושבים, ארץ של כמעט חמישים מיליון נפש, הרגישו בשעה ההיא שהם חיים את ההיס טוריה העולמית, ושכל אחד מהם נקרא להטיל- למסה הלוהטת את האני הקטן שלו כדי להיטהר בה מכל אנוכיות . . . כל אחד חווה התעלות של במקום "במה הוא מאמין ? " נשאל "ממה הוא סובל ? " במקום "במה היא דוגלת ? " - "ממה היא סובלת ? " החלפת סוג השאלות תוביל באופן מיידי לשינוי נקודת המבט על המציאות : מפרספקטיבה של צדק, שבה אנו מתבוססים כבר שנים ללא הועיל, לפרספקטיבה של חמלה, אשר ממנה נוכל לצמוח
|
|