|
|
עמוד:114
114 | אופקים למרות הנימה הרומנטית, הקובץ מציע הסתכלות מפוכחת למדי בחברה מן הפרספקטיבה היהודית-ישראלית . כוחה של האסופה בהתבוננות שהיא מאפשרת בדינמיקה שמאחורי עמדות שונות וקבוצות שונות באוכלוסייה . כך אנו נחשפים לדיונים המוליכים למסקנות על הרצף השמרני, ולאחרים המבקשים לנסות לכתוב סיפור אחר, שיוכל להוביל להכרעה ערכית ורעיונית מקורית, שונה מזו שאנו מכירים ושמשום פגמיה מתנהל הדיון הזה מלכתחילה . בצדו השמרני של השיח מופיע מאמרה של תהלה פרידמן, פעילה חברתית לשעבר וחברת כנסת בסיעת "כחול לבן" לשעבר . פרידמן, שמבקשת לבחון את השיח הליברלי, תוהה אם העיסוק בנקודות המפגש והדמיון שבין החברות השונות באוכלוסייה לא הלך "רחוק מדי" . כחלופה היא מציעה לשוב ולהדגיש את הקולקטיב היהודי כבעל זכות לקיום של מדינת ישראל . נוכח הצעתה, ראוי לתהות אם פעולותיה כפעילה חברתית הצליחו עד כדי ערעור עצם הגדרת המדינה כיהודית ודמוקרטית . אם לאו – דומה שהבעיה הבוערת אינה איבוד כוחו של הרוב ; ואם אכן כך – האם לא ראוי לנסות לקיים שיח חדש, על בסיס הנרטיב החדש שהיא טוענת שמתגבש כאן ? לצד העמדות השמרניות, כאמור, ניתן למצוא גם הצעות מעניינות ופורצות דרך, הנשענות על דיון מעמיק לא פחות . יעל גוראון, מעו רכות הקובץ, קוראת לאפשר תרבות חילונית נגישה בשבת בת- מיכה ציבורית, שכן התרבות, לטענתה, היא משאב חיים הכרחי- במדינה דמוקרטית לכל אדם ועבור כל קבוצה . הכרה מוסדית בצו רך בגיבוש קהילה סביב תרבות, ולאו דווקא בהקשרים דתיים, כפי- שמציעה גוראון, משמעותה שינוי סדרי עדיפויות ברמה החינוכית והתרבותית הארצית : יש בה קריאה לתקצוב יצירתיות, מחשבה ביקורתית והתבוננות עמוקה ביחיד ובחברה – אלה יסודותיהן של התרבות והאומנות . יפה בניה, אשת חינוך ופעילה חברתית בזירת השיח המזרחי והפ מיניזם המסורתי, מציעה להמיר מאבקי כוחות הנוטים לשרור בין- קהילות ביחסי אכפתיות, ולהחליף שיח כוחני של "אני או אתה" בשיח שבו האחר איננו אובייקט אלא סובייקט . הדאגה לאחרים אין משמעותה ויתור על כוח, היא טוענת, אלא יש בה יכולת לה בחין בין כוח ובין כוחנות, ולהשתמש בראשון כדי לחולל שינוי- חברתי אמיתי . על שום הרדיקליות של ההצעות הפשוטות הללו, הקוראות לה תבונן בכל אדם, וגם בכל קהילה, כמכלול מורכב ושלם עם צורך- בקשר עמוק עם הסביבה, ועל שום התעוזה לחשוף לעומק את קולותיהן של עמדות שונות – חשובה הימצאותה של האסופה הזאת במרחב השיח . לצד זאת, חשוב לשים לב להיעדר הבולט של קולות הרחוקים מן הדיון המפורש בזיקה שבין יהדות לישראליות . קולות כאלה נוטים להידחק לקרן זווית בדיונים שזהו מרכזם : קולות אנשי צי בור מהקשת הלהט"בית, למשל, ואף קולות של מיעוטים אתניים- החולקים עמנו, כעובדה נוכחת, את מרחב ארץ ישראל . בהיעדרם, ועל אף הדיון המעמיק שכל מאמר מעמיד בנפרד, משתתף הקובץ בדיוק בפעולה שביקש לדחוק – בהשתקה, במיוחד כשהיעדרם של הקולות החשובים מן השיח אינו מקבל התייחסות כלשהי מצדם של העורכים . בעת של קיטוב חברתי, ראויים הניסיונות שלפנינו ליצור בסיס ערכי ועקרוני לשיח בין קבוצות שונות באוכלוסייה, שיח שיוכל להוביל לסיפור אחר של החברה הישראלית . אולם היעדר קולו תיהם של מיעוטים שונים פוגם בניסיון הזה ומעקר אותו- מעוצמתו . מעין גלברד היא עמיתת תכנית "משכילות" במכון שלום הרטמן ודוקטורנטית במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון בנגב . בעת של קיטוב חברתי, ראויים הניסיונות שלפנינו ליצור בסיס ערכי ועקרוני לשיח בין קבוצות שונות באוכלוסייה, שיח שיוכל להוביל לסיפור אחר של החברה הישראלית . אולם היעדר קולותיהם של מיעוטים שונים פוגם בניסיון הזה ומעקר אותו מעוצמתו
|
|