"גדלנו עם תחושת בעלות על היהדות שלנו": ריאיון עם ואדים בלומין ומארינה מקסימילאן

עמוד:53

אופקים | 53 ר י א י ו ן ע ם ו א ד י ם ב ל ו מ י ן ו מ א ר י נ ה מ ק ס י מ י ל א ן | ר ב ק י ר ו ז נ ר שטיפסו על עצים, אֵילו סולמות צריך ואיך אפשר לייצר אותם . אין כרגע מי שעושה את זה, וזה מדאיג מאוד . מה שאני נאחז בו זה שיש סביבי כל כך הרבה אנשים טובים, ששותפים גם להכרה בנס הגלוי הזה של מדינת ישראל, גם לדאגה לו וגם לחוויית האחריות, שיגידו זה שלנו ואנחנו לא נוותר – גם אם המשמעות של זה היא דווקא שצריך לעשות ויתורים . מארינה, איפה היצירה שלך נכנסת לתוך כל זה ? האם היא לוקחת חלק ? ואם כן, באיזה אופן ? מארינה : בתפיסה שלי כל בני האדם מורכבים מאותם הצרכים, החלומות, הקשיים . בכל נושא שאני רוצה לכתוב עליו, אני אוהבת לעשות מחקר . אני חופרת בתוך עצמי, ואני מבינה שככל שאני עורכת מחקר יותר נוקב ומעמיק עם עצמי, ככל שאני מסכימה להיכנס יותר פנימה ולחשוף יותר מהעולם הפנימי שלי, וככל שאני מנסחת לעצמי דברים יותר במדויק, ככה אני יותר עוזרת לאנשים לנסח לעצמם את עצמם, כי בעצם אנחנו אותו הדבר . היו שנים שחשבתי שזה נורא אגואיסטי או נרקיסיסטי להתעסק בעצמי, אבל הבנתי שההפך הוא הנכון, כי זאת דרך לעזור לאנשים . ולכן, בכל נושא שאני נוגעת בו, אני מנסה לחשוב גם מהניסיון שלי וגם מניסיונם של אחרים, איפה הם פוגשים את זה . ולכן אני מרגישה קודם כול בן אדם בעולם הזה, ישות רוחנית בתוך גוף בעולם, אבל לצד זאת אני מבינה יותר ויותר גם כמה אני עוסקת בלאומי . כמו שוואדים אמר, הגענו מהמדינה הכי חזקה בעולם, והיא התפרקה מבפנים . אנחנו מודעים היטב לכך שמה שיש לנו פה הוא לא מובן מאליו . לכן אצלנו בבית אין אישור לדַבֵּר על מה לא טוב פה, אתה לא מלכלך על המדינה שלך, כי אתה יודע איזה מקום עזבת, ואתה אומר תודה על מה שיש פה, ואתה מוקיר את האכפתיות שיש פה לאנשים . נכון שזה בא גם עם חוסר גבולות ופלישה למרחב הפרטי, אבל ההוקרה של מה שיש והתודה על מה שיש וכמה זה עדיף על מקומות אחרים, הן דבר שהוא בילט - אין . הלשון פה כל כך משוח ררת, והיד כל כך קלה על המקלדת להגיד מה רע, מה מישהו אחר- עשה, לפני שאנשים זוכרים להגיד, זה הבית שלנו, ואין מקום אחר . לב העניין הוא לא להיות עסוק רק בעצמך, לא לחשוב רק מה אתה עושה כדי שיהיה לך בדיוק איך שאתה אוהב, אלא לזכור שיש פה עוד יהודים, ויש פה עוד בני אדם, שזה המקום היחיד שלהם בכל העולם, ואתה לא פשוט שולח אותם לדרכם כי זה לא נוח לך, אתה לומד להסתדר . אתה יוצא מהבועה של עצמך ומבין שיש פה כמה בועות שצריכות שיהיה להן טוב, כי זה הבית היחיד שלנו . אם נעשה עוד כמה טעויות, גם את המקום הזה לא יהיה לנו . זה מתבטא אצלי מוזיקלית בכך שפעם היו פה הרבה שירים על אהבת הארץ, על אהבת האדם ועל אהבת הטבע, ואלה שירים שהתמוססו, ופתאום אני שמה לב שנורא חשוב לי, ובוער לי, לתת שירים חדשים שרלוונטיים לאהבת ארץ ישראל . הקדוּשה שמתוכה אני כותבת שירים מבקשת את אהבת הארץ, את אהבת האדם ואהבת האדמה, והיסודות האלה הם הרבה לפני שאנחנו מתחילים להתבצר כל אחד ב"אבל אני רוצה ככה, אבל לי נוח ככה" . אני חושבת שהמוזיקה מסוגלת לחולל את החיבור הזה, ואני רואה את זה קורה בהופעות שלי בכל רחבי הארץ, באזורים הכי קשים, והכי מורכבים, והכי יפים, והכי מתייפייפים הקהל שר יחד, "חזקים ביחד" ( שיר חדש של מארינה, ר"ר ) , ומניח לרגע לאג'נדות, וזוכר שכולנו רוצים לחיות כאן ושאין לנו מקום אחר . ד"ר רבקי רוזנר היא עורכת כתב העת "אופקים", סופרת ומרצה . מארינה : "אצלנו זה לא שישי = קידוש = בית יהודי, אלא דבר דינמי . אנחנו יכולים להדליק נרות, אנחנו יכולים לא להדליק נרות, אנחנו יכולים לעשות טקסים או לא לעשות, כי ברור שלא משנה מה נעשה או לא נעשה - אנחנו יהודים, וכל השושלת שלנו אכלה את כל הקש שניתן לאכול כיהודי"

מכון שלום הרטמן


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר