|
|
עמוד:52
52 | אופקים ההורים שלנו, עשינו להם הפתעה וארגנו להם חופה יהודית, מכיוון שבברית המועצות הייתה חתונה אזרחית . ואדים חיתן אותם, וזה היה מאורע מרגש ובלתי נשכח . כך שגם כאן אנחנו שומרים על החופש, והולכים יחד בתוך המציאות החדשה . הדבר הזה, שאתה גם יד ביד עם הדורות המבוגרים יותר – כי אין לך אבא ואמא שיודעים שככה זה עובד פה, או סבא וסבתא שיסבירו לך . לא, זה כולנו מגלים יחד מקום חדש – יש בזה משהו מופלא . הדבר הזה מאוד מאפיין אותי כאדם, גם כאדם בוגר, וגם בדברים קשים שלא מוצאים חן בעיניי . יש בתוכי, למזלי, את העין הזאת שיושבת מאוד חזק . ולכן גם כשאני לוקחת חלק במערכת גדולה, שברור לי שיש בה דברים מסורבלים, כבדים ואולי גם בעייתיים שקשה לשנות אותם, אני תמיד מחפשת את האנושי, את הטוב, את החריצים שדרכם יכול לחדור צליל, יכול לחדור רגש אנושי וחיובי ומחבר . האם זאת לא גישה שממסמסת את הפעולה הפוליטית ? למשל, בחודשים האחרונים, למול הרפורמה המשפטית המתוכננת, האם נשארים בעין הטובה, בסקרנות האנתרופולוגית, או שמגיע הרגע לנקיטת עמדה ? ואדים : יש לי פלאשבקים מ- ,2011 כשהייתה המחאה ברוטשילד, גם אז התקשורת בעברית שאלה, "איפה ה'רוסים' ? למה הרוסים לא פה ? " אנחנו באנו, פשוט על אזרחי – בלי הדובים והבללייקות, אז לא הבחנתם בנו . גם עכשיו זה כך . אז רגע של רצינות : אם כבר, אנחנו לא רוסים – אנחנו אוקראינים . והפיד שלי ברשתות החבר תיות מלא ברבבות עולים, במיוחד אלה מהעליות האחרונות, שה- פגינו במוסקבה ובפטרבורג, וכיום – בקפלן ובירושלים . גם פוטין- הפעיל עליהם מכת"זיות, והם יודעים היטב היטב איך הדבר הזה נגמר . הם שם בחוץ – יוצאי ברית המועצות לשעבר, ובפרט שני גלי העלייה הגדולים של פליטי אוקראינה ורוסיה – מאוד נוכחים ומאוד יוצאים להפגנות . הם למעשה עולים גולים, התפרקה להם מדינה אחת, ועכשיו הם רואים איך גם החדשה עלולה להתפרק . אתה חושש לגורלנו ? ולגורלך ולגורל משפחתך כאן כהומוסקסואל ? ואדים : התשובה היא כן . לפני כמה שנים הייתה הצעת חוק לאסור את מי שעורך חופות מחוץ לרבנות, ואני חיתנתי עשרות זוגות דרך "ישראל חופשית" . כך שצריך לומר שמה שקורה עכשיו הוא לא רעם ביום בהיר . התהליכים שהחברה הישראלית עוברת הם מדאיגים מאוד . תחושת הסכנה היא גם סכנה אישית – כשיש נב חרי ציבור שאומרים שאני והמשפחה שלי מסוכנים יותר מטרורי- סטים שמאיימים על שלום העולם, מה זה אומר ? מה צריך לעשות- איתי ? אבל אלה בוודאי שאלות של סכנה רחבה יותר, לכולנו . כרגע החוויה שלי היא כמעט חורבן בית שלישי . הרבה לפני שאני הומו, אני יהודי-ישראלי, אני היסטוריון, אני איש חינוך, וכשאני מסתכל מסביב, פוליטיקאים בכל העולם מסיבים לחברות שהם פועלים בתוכן משהו שנע בין בושה לכאב . בתוך העולם הפופוליסטי כללי המשחק מקדמים ומטפחים את מי שמתבטא בצורה הכי פחות אחראית והכי פחות ממלכתית . הכי פרובוקטיבי מקבל הכי הרבה טראפיק . מה שמטריד אותי ומה שמייצר את תחושת הסכנה הם החוויה של חברה חצויה, לא רק אצלנו, גם בטורקיה זה כך, בצרפת, בארצות הברית ועוד . כל צד רואה את עצמו כבני אור ואת הצד השני כבני חושך, וכל צד חושב שהצד השני מאיים על עצם קיומו – וככה חברה לא יכולה להתקיים לאורך זמן . אתה בעצם אומר שדרושה לנו מנהיגות אחרת . ואדים : במשך שש שנים הייתי מנהל-מייסד של תוכנית מנדל למ- צוינות, שיתוף פעולה בין קרן מנדל לסוכנות היהודית . יש כל כך הרבה תוכניות מנהיגוּת בימינו, באמת, כל אדם שני שאת פוגשת ברחוב, סביר להניח שהוא בוגר של איזו תוכנית מנהיגות . אצלי לפחות יש חוויה של אינפלציה גדולה במילה הזאת, שמתעסקת בכל כך הרבה אגו, ואני חושב שאנחנו צריכים להפסיק לדבר על אגו ולהתחיל לדבר על אקו . המשמעות של זה בהקשר של מנהיגות היא שאנחנו צריכים להפסיק לדבר על מנהיגות ולהתחיל לדבר על אחריות . הפחד הגדול שלי הוא מפני תחושת חוסר האחריות . אני רואה אנשים שמחזיקים ביד את ההגה – וכמו שבכביש כשרואים מישהו נוהג בפראות, אומרים, "מה הוא עושה ? הוא מסכן אותי, אותך ואת עצמו, קודם כול שיֵרד מהכביש," ככה אני מרגיש בקשר לפוליטיקאים שלנו כרגע . כנראה בשנים של מדינות, גיל שבעים וחמש זה מין גיל התבגרות, וכולם בועטים, וכולם צועקים . וכש חיים עם מתבגר, לומדים שמישהו צריך להציב את הגבול, להגיד- רגע, אני המבוגר האחראי כאן . והחוויה היא שאם אני אחראי לבית שלי, אם אני אחראי למשפחה שלי, אם אני אחראי לילדה שלי, אני צריך להתנהג ולפעול בעולם מתוך האחריות הזאת . במסגרת האחריות השאלות הן איך מנמיכים להבות, איך מורידים את מי מארינה וואדים, ,1990 ארכיון משפחתי
|
|