|
|
עמוד:79
אופקים | 79 י ה ד ו ת ו ז כ ו י ו ת ה פ ר ט : ח מ ש פ ר ס פ ק ט י ב ו ת | פי רוב הדעות, הוא אינו אדם במובן המלא של המילה, לפחות לא עד שלבים מאוחרים של ההיריון . אם נקבל את ההנחה שהמסורת ההלכתית מתנסחת בשפה של חובות, הרי יש לשאול בהקשר זה – האם ההלכה הכירה בחובה להגן על העובר או על האישה ? חז"ל ניסחו זאת כשאלה על העובר – האם הוא בבחינת "נפש" נפרדת ועצמאית, או לכל היותר חלק מגופה של האישה, "ירך אמו" ? ניתוח עומק של מקורות חז"ל מעלה כי העובר אינו זכאי להגנה עד לשלב שבו הלידה התחילה . 3 גם בשלב הלידה, אם הוא מסכן את חייה של אמו, תהיה הפלתו מותרת כל עוד לא יצא ראשו ( או רובו ) . אין פירושו של דבר שהפסקת היריון מותרת ללא סיבה מוצ דקת, אלא שניתן להסיק מכך שהחובה ההלכתית מתרכזת באישה- ולא בעובר . העובר נחשב כ"מיא בעלמא", כלומר לא יותר ממים, עד ארבעים יום, וכ"ירך אמו" עד לשלב תחילת הלידה . 4 בתקופתנו, שבה מעמדן של נשים השתנה באופן דרמטי לעומת דורות עברוּ, וההכרה כי זכותה של אישה לממש את אנושיותה מעבר להולדת ילדים ולגידולם מחלחלת גם לפינות רבות בח ברה הדתית, היה אפשר לצפות שהמסורת ההלכתית המוקדמת- בנוגע לעוּבָּר תשמש פלטפורמה לשיח הלכתי עכשווי, אשר מביא בחשבון גם אינטרסים וצרכים של נשים החורגים מעבר לשמי רה על חייהן או בריאותן גרידא . ובמילים אחרות, כבסיס איתן- לשיח של זכויות, המשקף בהקשר זה את החובה הבסיסית להגן על האישה במובן הרחב של המילה . ואכן, בדור הקודם של הציונות הדתית נשמעו פסיקות מסוג זה, כדוגמת פסיקות של הרב שאול ישראלי – מסקנא דמילתא [ מסקנת הדבר ] : אין לעובר תורת נפש [ לא מחשיבים אותו כנפש ] , ואיסור הריגתו הוא משום חבלה או בל תשחית וע”כ [ ועל כן ] במקום שקיומו כרוך בצער של אחר, וכגון דהא דעינוי הדין דאם, אעפ”י [ אף על פי ] שלא הוא הגורם, אבל מ”מ [ מכל מקום ] קיומו מפריע לאפשרות של סילוק הצער מותר להמיתו בגלל זה עמוד הימיני, לב אות ט הרב ישראלי קובע קביעה עקרונית : ראשית, כשקיומו של עובר כרוך בצער של אחר – מותר להפילו . שנית, גם מצד עצם חייו 3 . ראו : משנה, אוהלות ז, ו ; בבלי, ערכין ז, ע"א ועוד . לפירוט מלא ראו בספרי : רונית עיר - שי, "אישה או חווה" – הפסקות היריון בשיח ההלכתיצהאורתודוקסי במאה העשרים מפרספקטיבה מגדרית , ירושלים : מאגנס, 2022 . 4 . ראו : בבלי, יבמות סט, ע"ב ; בבלי, גיטין כג, ע"ב ; בבלי, תמורה ל, ע"ב ; בבלי, נזיר נא, ע"א ; בבלי, חולין נח, ע"א ; בבלי, סנהדרין פ, ע"ב ותוספות שם ד"ה "עובר" ; בבלי, בבא קמא מו, ע"ב . 5 . אגרות משה , חושן משפט, ב, סט . 6 . ראו בספרי, לעיל, הערה 3 . העתידיים של העובר וסבלו הצפוי – מותר להפילו . במילים אח רות, הרב ישראלי מרחיב את ההיתר להפסקת היריון מעבר לפן- הבריאות הפיזית גם אל בריאותה הנפשית של האישה, צרכיה, צורכי סביבתה וכן הלאה . בכך הוא משתמש ביסודות שהניחה לו המסורת ההלכתית, המשתלבים עם השיח הליברלי בהקשר זה . ואולם פוסקים רבים במאה העשרים ובמאה העשרים ואחת הע מידו מגמה הפוכה . פוסקים אלה יתירו הפלה בעיקר מן הטעם- השני – הנוגע לעובר – אך יזנחו את הקביעה העקרונית והרא שונה בדבריו של הרב ישראלי, לגבי צערה של האם, אף שיש- נה תשתית הלכתית להכיר בסבלה ולהתיר זאת . במילים אחרות,- מקומה של האישה כאדם שלם נפקד, והיא נתפסת בעיקר על פי תפקידה כיולדת, כ”חווה”, מאשר כ”אישה” בעלת סובייקט מוב חן . כך, לדוגמה, היא פסיקתו המחמירה של הרב משה פיינשטיין,- הרואה בהפלה רצח : ולכן לדינא . . . יש איסור רציחה מלא תרצח גם על עובר ורק שפטור ההורגו ממיתה . . . אסור להורגו אף לפ"נ [ לפיקוח נפש ] דכל אינשי ורק להצלת אמו שלא תמות בלידתו הוא ההיתר ולא בשביל שום צורך דהאם שזה אסור בפשיטות . ומטעם זה הוריתי שאף שהרופאים אומרים שיש חשש שמא תמות האם כשלא יהרגו את העובר [ . . . ] מ"מ [ מכל מקום ] להרוג את העובר יהיה אסור עד שתהיה האומדנא להרופאים גדולה קרוב לוצ דאי שתמות האם . 5 כלומר, לפי עמדתו של הרב פיינשטיין, אם אין סכנת חיים ברורה ומיידית לאם, אך יש סכנה מסוימת לחייה או לאחד מאיבריה, לא כל שכן ליציבותה הנפשית, האישה אינה רשאית להגן על עצמה . עמדה זו, שלפיה תותר הפלה רק במקרה מוות ודאי של האישה, מעידה על תפיסה מגדרית הרואה בתכליתה הפריונית של האישה כמעט חופפת את מלוא אישיותה, וזו מוגדרת בעיקר במונחים ביולוגיים של שמירת החיים גרידא . בכך עושה הרב פיינשטיין רדו קציה של ערכהּ בתור אדם לכדי אמצעי בלבד, האמור לשרת את- התכלית הפריונית, אף במחיר בריאותה ואיכות חייה . עמדה זו, המבטאת את הזרם המרכזי של הפסיקות בסוגיה בשנים האחרונות, 6 מעידה על המגמה הכללית אשר בעשורים האחרונים
|
|