|
|
עמוד:86
86 | אופקים המשפחתיים, כגון ארוחות החג של ליל הסדר וראש השנה, כלל לא מגיעים למי שאינם יהודים . בנוגע למנהגים שמתקיימים במרחב הציבורי, המצב מורכב מעט יותר : ערבים ולא-יהודים אחרים החיים במרחבים עירוניים בעלי דומיננטיות יהודית נאלצים לכבד כלפי חוץ את מנהגי המרחב הציבורי, למשל להימנע מלנסוע שם ברכב ביום כיפור, אבל לרוב הם לא חווים אותם כמנהגים "שלהם" . בהנחה שהחג הוא אכן כלי חשוב לאינטגרציה אזרחית ולכינון תרבות משותפת, ושהוא אכן יוצר דבק חברתי – אין כמו היעדרה של תרבות חגיגה משו תפת ליהודים ולערבים כדי להעיד על הפער המנטלי בין שתי- האוכלוסיות . מדוע, בעצם ? מדוע ערבים לא יכולים, בתיאוריה, להיות מוזמנים לשולחן הסדר ולהתחבר לסיפור על יציאת מצרים כסיפור אוניב רסלי החוגג יציאה מעבדות לחירות ? או לחגוג את חנוכה כחג חורף- אוניברסלי ? מדוע חובבי המאגיה שבהם לא יעלו לקברו של רשב"י במירון בל"ג בעומר כדי להתפלל להצלחה בחיים, וחובבי הקרנב לים לא יחגגו את פורים בתור חג קרנבלי אוניברסלי ? - למי שחיים כאן, יהודים וערבים כאחד, שאלות אלו נשמעות מגו חכות, לא רק בגלל הסכסוך האתנו-לאומי, אלא גם בשל הנחה- רווחת של שונות תרבותית חריפה ופער בלתי ניתן לגישור בין שתי הקבוצות . לכולם ברור שהפולקלור היהודי של חברת הרוב מיועד אך ורק ליהודים במוצאם ולבני משפחותיהם, או למי שמשום-מה מבקשים להצטרף לעם היהודי ( ולא משנה באיזה אופן ואם המ דינה מכירה בהצטרפות זו ) . זה פולקלור שמתַפקד כמרחב אזרחי,- אך ליהודים בלבד . כדי להרחיב את המרחב האזרחי ולכלול בו קבוצות נוספות, עליהן לטעון לקשר משפחתי או דתי עם הקבוצה היהודית . אם הטענה מתקבלת, הן יכולות להצטרף לפולקלור הזה ואף להשפיע עליו, ולהכניס לתרבות הישראלית חגים חדשים כמו המימונה או הסיגד, ולאחרונה, עדיין באופן לא רשמי, אף הנובי- . גוד 4 אך אם אין טענה לקשר משפחתי או דתי, כמו במקרה של הע- רבים הפלסטינים ( ואף הדרוזים, שלכאורה אינם נמצאים בסכסוך עם המדינה היהודית ) , הרי שבתפיסה העממית אין מקום להרחבה של המרחב האזרחי הפולקלורי ולהחלתו על מי שאינם יהודים . הפולקלור של החגים הוא משל למרחב האזרחי במובנו הרחב . ההדרה שמקיים המרחב האזרחי היהודי נובעת לא מעצם היותו יהודי, אלא מהתפיסה האינטואיטיבית, ששותפים לה יהודים ולא- יהודים כאחד, המזהה את היהודיות עם מוצא וקשרים משפחתיים, ולא עם תרבות אזרחית במובן רחב יותר . החגים הם רק ביטוי אחד מני רבים לתפיסה זו . אין זה הביטוי המשמעותי ביותר, כמובן, אבל הוא מאלף מפני שאין הוא תלוי בהסדרי האזרחות של המדינה, 4 . רחל שרעבי, ממקום קטן למקום גדול , ירושלים 2023 . ולכן ממחיש עד כמה תפיסה אינטואיטיבית זו אחוזה עמוק בדמיון הפוליטי ובחוש המשותף של החברה האזרחית בישראל . הייתכן מרחב אזרחי משותף ? נוכל להפליג על כנפי הדמיון ולשאול : האם יכול היה להיווצר מרחב אזרחי פולקלורי משותף למיתוסים ולטקסים ציוניים, יהודיים וישראליים עם כאלו ערביים, פלסטיניים ומוסלמיים ? האם אזרחי ישראל הערבים-פלסטינים יכולים להיות שותפים לתחושת הקבוצתיות שמייצר הפולקלור היהודי הישראלי ? כאמור, סולידריות אזרחית תלויה לא רק בתהליכים רשמיים מוס דיים או תחיקתיים, אלא בהשתלבותן של קבוצות מיעוט במרחב- האזרחי הסמלי באמצעות שותפות בקודים תרבותיים יום-יומיים . כדי לבחון את מידת הפתיחות של המרחב האזרחי הלאומי לק בוצות מיעוט, אפשר לבחון זירות שונות של יחסים יום-יומיים- בין הקבוצות : סמלים לאומיים, חגים לאומיים, תרבות הצריכה, מקומות מגורים משותפים, תרבות אוכל משותפת, תרבות פנאי הלא-יהודים החיים בישראל חווים את המרחב הציבורי כ"יהודי", מפני שהוא מתנהל בשפה של היהודים ובאמצעות לוח השנה שלהם, ובגלל שהשיח הציבורי והמערכת הסמלית הדומיננטית מביאים לידי ביטוי כמעט בלעדי את הזיכרון ההיסטורי היהודי
|
|