|
|
עמוד:8
דייוויד פיליפס 8 שלנו" . הרגשתי שאני עומד להיבלע ברצפה… איך דבר כזה יכול לקרות ? אני נואם רציני . אני לא מוציא מילה מהפה בלי לשקול אותה בקפדנות . אבל זאת לא היתה הפעם הראשונה שקרה דבר כזה . ברכבת, בדרך הביתה, חשבתי לעצמי, הקריירה שלי נגמרה ! אם אני לא יודע מה אני אומר, איך אני בכלל יכול להרשות לעצמי לומר משהו ? האירוע בגטבורג היה הקש ששבר את גב הגמל . קבעתי תור לרופא המשפחה . שוב . "דייוויד, מה אמרתי לך בפעם האחרונה ? " הוא דיבר בטון נוזף . "באת לכאן לפני שנתיים עם תלונה על עוויתות בפנים . אמרתי לך שהסיבה היא לחץ ושאתה צריך להאט את הקצב, לעשות פחות, לנוח ולהשתקם . לפני שנה חזרת עם תלונות על בעיות בבטן ובלב . אמרתי לך את אותו הדבר, ועכשיו אתה שוב חוזר ומספר לי שהסטרס גורם לך בעיות נוירולוגיות . מה יגרום לך להקשיב לי סוף-סוף ? אם לא תשנה את חייך עכשיו, התוצאה עלולה להיות בעיות שאי אפשר יהיה לרפא . להערכתי תצטרך לפחות שלוש שנים כדי לחזור למקום שהיית בו — ואין דרך להאיץ את זה, אז אל תעלה בדעתך אפילו לנסות ! " יצאתי עם הזנב בין הרגליים ועם דמעות זולגות על לחיי, והובלתי את עצמי — את מי שפעם היה אדם בלתי מנוצח — הביתה, למיטה . ובסופו של דבר נשארתי במיטה במשך החודשיים הבאים . הדיכאון הִכה בי במלוא העוצמה והרגשתי שאני שוקע לתהומות עמוקים מאי פעם . בקיץ 2016 בכיתי בכל יום, ובכל יום תחושת חוסר הטעם גברה . כל דבר שיעמם אותי . השגרה היחידה שאני זוכר שהמשכתי לקיים היא שהתפללתי כל ערב שלא אצטרך להתעורר בבוקר, שאוכל פשוט לישון לעד . כל כך הרבה אנשים דאגו לי, כל כך הרבה אנשים רצו לעזור, אבל זה לא שינה דבר . עד יום אחד בסוף הקיץ . מה שמריה אמרה לי באותו יום שינה את חיי והניח את התשתית לכלי הראשון והחשוב ביותר שיצרתי בהמשך בשביל הקורס שלי בהנהגה עצמית ובשביל הספר הזה : מפת הסטרס . עכשיו אני רוצה להחזיר אתכם למשפט שפתח את הספר : לפעמים
|
|