|
|
עמוד:13
13 ההממה במוקד הדיון עומדים שלושה קורפוסים : מקרא, חז״ל וספרות בית שני שביניהם . נתייחס למקרא ולספרות חז״ל כשני קבצים קוהרנטיים יחסית, אך יש לזכור שמדובר למעשה בספריות שנוצרו לאורך זמן במקומות ובהקשרים שונים . המקרא הוא אסופה מורכבת של ספרים, מז׳אנרים שונים, שנוצרה במהלך מאות שנים, במרכזים שונים, ושגם תהליך עריכתה ארוך ולוט בערפל . רק בסוף ימי הבית השני ניתן לדבר על המקרא בצורה המוכרת לנו, תורה, נביאים וכתובים . לא נעסוק כמעט בהבחנה בין רבדים במקרא, הן משום שרבו בכך המחלוקות והן מפני שעיקר ענייננו הוא בהתפתחויות הבתר-מקראיות של החגים, ובייחוד בספרות חז״ל . ספרות חז״ל נוצרה בעל פה במאות השנייה עד השישית לספירה, בארץ ישראל הרומית מחד גיסא ובבבל הססאנית מאידך גיסא . אתייחס בעיקר לספרות המוקדמת, שיוצריה כונו תַּנָּאִים ( שכן הם "שנו", ״תנו״ בארמית, את לימודם בעל פה ) , שהעיקריים שבה הם המשנה, התוספתא והמדרש . המשנה הוא חיבור הלכתי הבנוי תמטית ( והתוספתא — השלמה שלו ) , ואילו המדרש מסודר על פי סדר פסוקי החומש . בפרקים שונים נזדקק לחומרים שונים מתוכם . כך, למשל, נדון בתיאור ליל הסדר שבמשנה, בסוף מסכת פסחים, ולצדה במדרשי יציאת מצרים שבמדרש התנאי לספר שמות, המכילתא . ספרות בית שני היא הקשה ביותר להגדרה . למעשה, לא מדובר בקורפוס סגור, אלא במגוון רחב של ספרויות שנוצרו בין המאה השלישית לפני הספירה למאה הראשונה לספירה . אחדים מן החיבורים הללו עברו קאנוניזציה והפכו לחלק מכתבי הקודש בקהילות נוצריות שונות, בשל הכללתם בתרגום השבעים שהתקדש
|
|