|
|
עמוד:6
של התנועה החדשה של העליה השלישית . עם כשלונו של "גדוד העבודה", שהיה הכוח המרכזי בעליה השלישית, נפלה היכולת לבצע את התכניות הגדולות, את החזון הגדול, את החלומות הגדולים . אין מילים שמבטאים את התחושה הנוראה הזאת יותר מאותו משפט ידוע של ברל, שאמר : "אין שאלה זו צריכה לתת דמי לנו . איכה היו חלוצי ציון לצאן אובדות ? איכה הופץ צבא המשיח ופליטי ו נדונו לשמד ולכליה ? " . ההרגשה הנוראה, שתנועה מפוארת, שתלו בה את כל התקוות, תנועה מאורגנת בעלת יכולת משקית וכוח יצירה; תנועה בעלת תרבות משלה וכוח משיכה לנוער; תנועה עם תכנית שהתכוונה ברצינות להגשים אותה, ואכן נראה היה שהיא הולכת ומגשימה אותה, והנה תנועה כזאת נעלמת, מתמוטטת, מתפוררת, ומאכזבת את התקוות שתלו בה . הרגשת האכזבה הזאת, הקשה, ליוותה את התנועה עוד שנים רבות . אכזבה זו אפשר להשוות אותה אולי לאכזבה הקשה, שליוותה את התפרקותו או התפוררותו של הפלמ"ח בשנים יותר מאוחרות . גם הפלמ"ח היה יצירה של דור צעיר, שליוותה אותה התקווה להיות ממשיכת הדרך . ישנה שאלה, שנשאלה שנים רבות וכבר חדלו מכך : מי אשם ? בתקופתנו הדהדה . השאלה "מי פירק את הפלמ"ח ? " או "למה פירקו את הפלמ"ח ? " אך גם ביחס להתמוטטותו של גדוד העבודה נשאלה השאלה : מי אשם באסון הגדול הזה, שדחף אחורה את המאמץ של תנועת העבודה ? האם, כמו שחושבים רוב אנשי העליה השלישית ובעקבותיהם חלק ניכר מהחוקרים היום, אשמים הוותיקים, אלה שנקראו אז "הפועלים הישנים ? " האם יש להאשימם בהתנשאות, באטימות לזרמים החדשים, בפחד המופרז למסור את העניינים לנוער, שלפי תפיסתם איננו מבין, איננו יודע, ואי אפשר לסמוך עליו ? כזאת היתה הרגשתם של אנשי העליה השלישית ואני אביא דוגמה : אחד מראשי העליה השלישית, מאיר יערי, שנים רבות לאחר שהאירועים שקעו ב 1951 במאמר ויכוח שלו עם יצחק טבנקין, כתב כך : "וימולח לי על הנימה האישית כאשר קם האיחוד של מפ"ם ונפגשתי עם טבנקין במפלגה אחת, ראיתי בזה כאילו שילומים ותגמול היסטורי והיה זה אחד הרגעים היקרים בחיי . אם כעבור שלוש שנים הנני מוצא את עצמי לפתע במרי שיח איתו ומתחקה על שרשי הדבר, איני מוצא אלא אותה תשובה . שוב, הנני תולה את הקולר באותו תסביך עליונות של אנשי העליה השניה . תסביך, שדבק כמעט בכולם וללא יוצא מן הכלל . הכל נוצר אצלם, לפני מלחמת העולם הראשונה ועד שנת 1917 . מה שמתחיל שלוש שנים לאחר מכן, עם ראשית העליה השלישית, עם יסוד ההסתדרות, עם הקמת התנועה הקיבוצית, כל זה במקרה הטוב ביותר אינו אלא המשך ולעיתים קרובות חיקוי והדברים ידועים ויגעים . " זה נאמר ב 1951 אך אולי, כפי שטענו אנשי העליה השניה, האשם הוא בעליה השלישית, שלא השכילו ללמוד מן הנמיון של העליה השניה, על העקשנות שלה, על הליכתה צעד צעד על חשיבות ההתיישבות, שלא קיבלו את הנסיון של החיים בארץישראל במרחק בגילים במצב המשפחתי, במוצא, בתקופה ? ואולי כזה הוא הגורל המיועד של כוח אבנגארדיי מגשים, כפי שהיה הגדוד שהנהגת התנועה תמיד חוששת מפניו . מצד אחד היא רוצה בו ומטפחת אותו, ומצד שני מפחדת ממנו והורסת אותו ? ; אולי פירוק הגדוד אינו רק סיבה, אלא דוקא תוצאה לזניחת הדרך המהפכנית של תנועת העבודה ולכן הכוח המאורגן הזה כבר לא היה בו עוד צורך ? אינני מתכוון כאן להיכנס לשאלה הקשר, ואולי הנצחית הזאת . הייתי רק מומיו * ואומר שאולי פעלו כאן כל הסיבות ביחד . גם אי אפשר להתעלם מהטרגדיה שאירעה לעליה השלישית, במותו של מנהיגה הטבעי, שהיה מיועד כאילו לבנות את הגשר בין שתי העליות הלא הוא יוסף טרומפלדור, איש העליה השניה, וגם היוזם והמנהיג של העליה השלישית, ובעל סמכות לאנשי העליה השלישית והעליה השניה כאחד יכול להיות, שאילולא קרה אסון נפילתו בתלחי הדברים היו מתפתחים אחרת במידה רבה בחודשים המועטים טהיה בארץ, לאחר המלחמה, היה חלקו מכריע בהקמת ההסתדרות והקמת "החלוץ" ברוסיה, ובזה נרמז לנו, שאולי . . . אבל בנקודה זו אין לדעת . . . הקיבוץ המאוחר כממשיך הגדוד לדעתי, המעשה החשוב ביותר, שהיו לו תוצאות משמעותיות ביותר ביצירת השילוב הזה בין העליה השניה ו נסיו נר . ובין העליה השלישית ועוצמתה נעשה עלידי טבנקין אינני חושב, שהוא הצליח . הוא לא הציל את גדוד העבודה, אבל הוא הצליח להציל חלק ממנו . ולכן, האמירה של ברל על צבא המשיח שנפוץ כולו לשמד היא מוגזמת
|
|