|
|
עמוד:4
יצחק טבנקיו לא זכה להשתתף בחג החמישים של עיןחרוד, כי נפטר על ספו . עתה עומד ביתו הקיבוצי לחוג את חג הששים שלו ושוב יחסר לנו . וחמרנו אותו בחג החמישים של נעו אשר אהב כבת טיפוחיו . סערות ותמורות נתרחשו מאז נסתלק . היתה מלחמת יוםהכיפורים, נתרחשה אימת ההפתעה והתדהמה ונתגלה האףעלפיכן של הנצחון; ובאו הסכמי הפרדת הכוחות והפסקת האש, ולאחרמכן הודחה תנועת העבודה לאופוזיציה, זו הפעם הראשונה בתולדות המדינה . לימים הושג השלום עם מצרים, על הפוטנציות האדירות החבויות בו ועל הכאב והסכנות שבעקירת הישובים מחבל רפיח, המלווה את ההסכם עם מצרים . מאז פטירתו של טבנקיו הלכו רבים ממרעיו לעולמם : רעים ובעליפלוגתא, תלמי דים נאמנים וחברים לחזון ולהגשמה, שנענו לקריאתו "אחרי", ובכללם בני מהרשק, בנימיו גלעד, בנימיו גל, משה קליגר, יהושע גבעוני, יגאל אלון, צביה לובטקין, יצחק צוקרמן ומשה משהילי טבנקיו, בנו בכורו . לא נכחד, שהרגשה של הידלדלות מלווה אותנו בהגותנו בהם . אך נראה לי, כי דמותו של טבנקיו מתעלה, כאשר אנו זוכרים, שזכה בתלמידים כאלה . אתמול נתקיימה הישיבה הראשונה של הכנסת העשירית ותנועת העבודה שלנו שוב מתייצבת באופוזיציה לשלטון הימין,,זאת הפעם השניה . טבנקיו, בהגותו ובאקטיביזם שלו, לא הגביל עצמו לתחום המדיני . שום תופעה בחיי העם והאנושות לא היתה זרה לו . הוא חי בסערת נפש את הבעיות החברתיות . הוא חי בעומק רב את האלטרנטיבות, שבין עולמה האידיאי, החינוכי, החברתי של תנועת העבודה לבין אלה של עולם הרכוש . הוא נמנה עם התובעים מאבק סוציאלי חריף, קודםכול על דמות האדם ועל דמות החברה הנבנית . טבנקיו העריך את המאבק הפרלמנטרי, אבל לא ראה בו חזות הכול . את מרכזי הכובד ראה במאבק הרעיוני, החינוכי והקונסטרוקטיבי . הוא ראה מרחב רב לאקטיביות של תנועת העבודה, גם מחוץ לתחום הממלכתי, הפרלמנטרי והשלטוני . כשאני מנסה להשיב על השאלה מה היה אומר לנו המורה בעת הזאת ? דומה עלי, כי היה אומר לתנועה : אל יחשך עליך עולמן מחמת האופוזיציה ואל תיפול הרוח . בארץישראל, אכן, נודע משקל רב לממשל, מפני שאנחנו נתונים בתהליך של בניה ועיצוב וניתן להפעיל את כוח הממשל לא לשליטה, אלא לבניה, לעידוד כוחות בונים ולא לעיכובם ולהחלשתם . ניתן להפעיל את הממשל לחינוך, לכיוון חיובי של המעשים והשקעת האמצעים . אך כאמור, ישנו בארצנו מרחב עצום לעשיה ולהגשמה מכוח היזמה והיצירה העצמית של התנועה, מכוח העזרה ההדדית, וההיחלצות ההתנדבותית . עשייתנו יכולה להיטען על בסיס הכוח שפיתחנו במשק, בתרבות, בהסתדרות בכל אתר ואתר בארץ הזאת . אם לא נהיה נרפים, נוכל גם בהיותנו באופוזיציה לעשות באפיק הקונסטרוקטיבי, באפיק החינוכי, בטיפוח החזון והרוח החלוצית . כל אלה אם לא נחדל להיות תנועת הגשמה, אם לא ידהו הדגלים, אם לא נסתגל לפיחות של ערכים, למושגים בעליבתיים, ל"חברר, מרפקנית", כפי שהגדיר פעם יגאל אלון, את החברה הישראלית . כלומר, טבנקיו היה קורא להפעיל את כוחנו הפוזיטיבי כתנועה חלוצית בתוך העם; ואפשר והיה משמיע באזנינו עוד ציווי והוא לחזור ולהתחבר אל הנושא הטבעי של התנועה, אל העובדים, עובדי כפים ורוח, עובדי כל עבודה בארץ הזאת; להיות עמהם ולהתאמץ להעלות את ביטוים; לא להתעייף מן המאבק לשוויון חברתי, לעזרה הדדית, שאיננה פילנטרופיה, אלא אחוות עמלים אמיתית . סבורני, שהיה תובע עכשיו לגייס את כל החיל שעשינו במשק העובדים, בשדה הכלכלה והכספים, בשירותי העזרה ההדדית של ההסתדרות כרי להביאם אל העם . אני משוכנע, שהיה קורא לא לחלום על קיצורי דרך באמצעות "תחבולות" ו"קונצים" של הסברה, אלא ללכת אל העם כתנועה, במלוא ערכיה, בעוז רוח והתמסרות ובמאמץ אדיר של חינוך ושכנוע . טבנקיו ראה בחזונו איחוד אורגני, המחבר לאחדות אידיאית את שלוש הקטגוריות בתנועת העבודה : את המסגרת ההסתדרותית לרבות חברת העובדים המבוססת על הוויה חברתית אלמנטרית כמכנה משותף בסיסי, את המסגרת הפוליטית המפלגתית, המבוססת על אחדות של דעה ציוניתסוציאליסטית ואת המסגרת ההגשמתיתההתיישבותית; ובראשם התנועה הקיבוצית על זרמיה ותנועת המושבים . אף אנו כיום נוכל לומר : חיבורן של שלוש המסגרות האלה יחד, באחווה ובאקטיביזם חברתי, ישוב ויעלה את' תנועת העבודה אל ההגה, אל מנופי המעשה במדינה . אבל היא תשיג זאת רק אם תצליח למרק את עצמה משגיאותיה ולעלות בהעזה ובאחריות למילוי ייעודה . 4
|
|