|
|
עמוד:13
13 שיבת הספרות אל הממשות לתמרון . ועם זאת, שוב ושוב אנחנו נוכחים שאמת עובדתית - אם היא מנוגדת לַרווח או לתועלת של קבוצה פוליטית זו או אחרת - אכן עשויה לעורר עוינות, וטינת הקרָבַיים שאנשים חשים כלפי האמת העובדתית מוליכה לטשטוש מעמדה הבלתי ניתן למגע ולהפיכתה לדעה, בהונאה מדעת או בהונאה עצמית . אם הדיאגנוזה של ארנדט נראית לנו היום אמיתית או צודקת מתמיד - וזה הלוא העניין, האמת חוברת לצדק, האמיתי הוא הצודק, שאלת האמת היא שאלה אפיסטמולוגית ומוסרית, ולכן הוויכוחים בעניינה ניחנים באינטנסיביות של הכרעות לחיים ולמוות - אם הדיאגנוזה של ארנדט תקפה ואף מוגברת בכוח השכלולים הטכנולוגיים, ישנו פן נוסף בהיסטוריה של האמת, הנקרעת בין מעמדה האל-זמני, העריצי, לבין התמורות החוזרות ונשנות בתפיסתה . לפן הזה אני מבקשת להפנות את תשומת הלב . הוא קשור בְּטון אפוקליפטי המלווה את הספרות, במה שמכונה "מות הספרות", ובאופן שבו, בשעה שהבדיה פולשת ללא בושה אל המרחב הציבורי ואנו עדים למעין היעשות-ספרות של הפוליטי, הספרות עצמה נעשית כר למאמץ עיקש לבטא אמת לא בדויה . הספרות, או לפחות מגמה אחת בספרות בת זמננו, הייתה למקור חדש של אמת, למרחב שבו חובה לדבר דיבור של אמת . במתווה הקצר שאשרטט להלן - שהוא כמובן אינו אמת אחרונה או עדות אחרונה בָּעניין - "מות הספרות" הוא סימפטום של עידן "מות האמת" והוא התיקון שלו, המבטיח לספרות ולאמת אריכות ימים . במילים אחרות, הספרות מספקת תגובה או היענות להיסטוריה של האמת החוץ-ספרותית, ובכך מבטאת אמונה באפשרות של ריפוי . "מעולם לא שיקרתי בְּספר", כותבת מרגריט דיראס במסתה "לכתוב", וממשיכה : "לכל ספר כמו לכל סופר יש קטע אחד קשה, שאי-אפשר לעוקפו . והוא חייב להחליט להותיר את הטעות
|
|