|
|
עמוד:12
12 מיכל בן-נפתלי אחריה ודבקים בה, וגם אם על פי רוב הם חשים חלשים לנוכח טבעה החמקמק והמתעתע, היא ציפור נפשם . דאגתם אינה נובעת מיחס פריבילגי לאמת . רגש הדאגה הצף במפורש במרחבים האלה, המעובד בממד הזמן הייחודי להם - קצבם האיטי של טיפול, של קריאה ושל כתיבה - נותן ביטוי צָרוּף ומרוכז לַמידה שבה שאלת האמת קשורה בהרגשת העולם הבסיסית והאינטימית ביותר של כולנו . חרף מה שנראה כמלמול אין-סופי של תקופה, כקרע שאינו ניתן לאיחוי בין הפוליטיקה לבין ההוויה הפוליטית, שגרת היום- יום שלנו עדיין הרה רגעי אמת, ולא רק לכודה ברשת כזבים, הונאה והונאה עצמית : אמת הכאב, אמת המחלה, אמת ההתפכחות, אמת הנותרת תביעת יסוד של כל שיחה, התביעה או הכמיהה המובלעת של המאזין ושל הדובר שניהם להאמין בדברים, אמת שאכן הייתה לפעמים לאופק שמחפשים אחריו, כמו אחרי זמן אבוד . המילים שבחרתי לעיל, "השמועה העיקשת על 'מות האמת'", לא נועדו להקל ראש בַּתופעה שגילוייה מתרבים בחיי היום-יום שלנו . גם לא רק להזכיר שמפרספקטיבה היסטורית, גילויים אלו הם חדשות ישנות, השבות ומעלות את היחסים העכורים ששררו בין אמת ופוליטיקה מאז ומעולם . חנה ארנדט, שהקדישה מאמר לסוגיה זו כבר ב- ,1967 בעקבות הפולמוס סביב ספרה אייכמן בירושלים , נדרשת לקונפליקט שניסח אפלטון, המציב את הפילוסוף היחיד, המבודד, יוצר האמת הספקולטיבית, מול הרבים האזוקים במערת האשליה, פגיעים לתמרוני השקר המאורגן ולמלאכת השכנוע הדמגוגית ואטומים לדבריו של מי שמוכן לסכן את חייו כדי לשחררם . בימינו, כתבה ארנדט לפני למעלה מחמישים שנה, נעלמה העוינות העתיקה בין אמת הפילוסוף לבין הדעות הנפוצות בכיכר העיר, או שמא התגלגלה במתח אחר השורר כיום בין העובדה לבין הדעה . לעומת הדעה, שמעצם הגדרתה נתונה לוויכוח, לדחייה או לפשרה, העובדה, גם אם אינה רצויה לנוגעים בדבר, ניחנת בכוח כפייה עקשני, שהוא כשלעצמו אינו פתוח
|
|