|
|
עמוד:12
12 אלי אוחיון מן המלחציים הגרמניים, שהלכו והתהדקו אט אט סביב צפון אפריקה . יהודי תוניסיה כבר החלו לשלם את חלקם הקשה לנאציזם . אחדים מהם כבר נשלחו למחנות העבודה . ועדת שביתת - נשק גרמנית קבעה את מושבה בחשאיות רבה בקזבלאנקה עוד לפני בוא האמריקאים . וראוי להזכיר, בהקשר לכך, את הנאום שנשא הסולטן מוחמד החמישי בעיצומה של המלחמה ובשעה שצרפת היתה כבושה, נאום שבו הכריז חגיגית ובאומץ לב כי "יהודי מרוקו הם אזרחים מרוקאים, והוא לא ירשה לאיש לפגוע בהם" . בעת ההיא, בשנים 1944 - 1943 וב - 1945 , הציונות המרוקאית, שעד אז היתה נחלתם של נכבדים ספורים, ירדה לרחוב . מנהיגי הארגון הציוני במרוקו, בראשות פול קלאמארו החליטו לפתוח במבצע גיוס, להקים מזכירות ולהעביר את התנועה הציונית ממעמדה כ"ציונות של סלון" למעמד של תנועת המונים . אלפי מצטרפים גויסו . קבוצות התארגנו בערים המרכזיות של מרוקו . תנועות הנוער הציוניות, הצופים היהודים וכדומה החלו לפרוח . החשובה שבכולן היתה "אגודת שארל נטר" שהונהגה בידי א . ס . הנמרץ, ומנתה אלפי חברים שעסקו בפעילויות שונות, כמו ציונות, צופיות, ספורט, שיעורי עברית וכו' . אולם היה עלינו להיזהר . לא שכחנו שאחרי הכל חיינו בארץ ערבית, והיה צורך להצניע מעט את הפעילויות הללו . מה גם שמנהיגיה הרשמיים של הקהילה נמנו עם האסכולה של הנכבדים הוותיקים הגלותיים שלא ראו בעין יפה את כל התסיסה הזאת . הם לא חדלו מלעכב אותנו ולהפריע לפעילותנו, והזהירו אותנו מפני חוסר הזהירות
|
|