|
|
עמוד:14
14 חלק ראשון בריאים, חשים חלק מהעולם, ופתאום מתפנה לנו פנאי ונפתחת לפנינו חירות — אנחנו כבר לא חלק מהעולם באותו אופן ( לטוב ולרע, תוספת שלי ) . נציג את הפרמטרים שלו, המשרתים ספר זה ונדון בתרומתו בהתייחסות לזמננו : הפרמטרים של ההזדקנות לפי אמרי : הראשון בפרמטרים להתייחסות אל . 1 ההזדקנות הוא ממד הזמן . האדם נטוע בזמן — בחיי אדם נראה שהזמן חלף בעוד שהאנשים השתנו, התרפטו, הזקינו . אלא שהזמן שלנו הוא זמן נחווה, "הוא אויבנו הקדמון וידידנו הטוב ביותר", אומר אמרי, משום שהוא קנייננו הפרטי, אלא שקשה לתפוס אותו . על הזמן שחלף — אנו מסיקים בעקיפין, מתוך דימויים, כש"הייתי צעיר" . משמע, יש לנו זמן מול השנים שחלפו, ויש לנו גם את הזמן של זיכרונות העבר, שצצים בנו פתאום בחיוּת בהווה, ויש לנו את הזמן שנותר לנו מול המוות, שמשקלו הופך למוחשי בזִקנה . אמרי סבור שהפרדוקס האקזיסטנציאלי הטמון בפרספקטיבת המוות הינו בכך שאנו נעשים מודעים לסוף החיים — אך חופשיים בעצם המודעות הזאת ; בחירה במודעות למוות היא עצם המרד בזמן ובמוות מול הכניעה להם . הפרמטר השני הוא ההיעשות זר לעצמך בהזדקנות . אני מסתכלת בדמותי המשתקפת אליי מחלון ראווה ברחוב וחושבת לעצמי : "מי זו הזְקנה שנטפלה אליי" . השינויים הפיזיים שהתחוללו בי עם השנים — הקמטים, כתמי העור, גידולי עור על העפעפיים — שהן תופעות זִקנה פיזיות בעקבות דחיית מצבורי כולסטרול וכניעת העור והשרירים לגרביטציה — גורמים לי לחוש את דמותי המשתקפת אליי כדמות של אישה זרה לי לגמרי . גם סימון דה בובואר, הסופרת והפילוסופית הצרפתייה ומאמהות הפמיניזם, בדיון שלה בהזדקנותה, כותבת כך בספרה האוטוביוגרפי, ( בתרגומו לעברית "כורח הנסיבות" ) : "לעיתים קרובות אני נעצרת, מתחלחלת למראה אותו דבר לא יאומן שמשמש לי פנים" ( La force de choses , 1963 ) . משמע, בתוך שכבת היומיום הדקה נבקעים סדקים שדרכם צצה לה ההוויה האנושית המזדקנת שלנו, בייחוד כשהיא משתקפת אלינו במראה . ואז פורצים זעזוע, הלם, תיעוב, אימה . אנחנו רואים את סימני הזִקנה הפיזיים אצל אחרים, אך לא מאמינים שהם יופיעו גם אצלנו — וכשאנו עדים להם בנו אנו מתקשים להאמין בכך . זוהי ידיעה עצמית שבאה אלינו מבחוץ . אנו חיים בהזדקנות מפוצלת שאף פעם לא תהפוך לחד-משמעית — שניות של מיאוס עצמי ושל סיפוק עצמי בעובדה שאני עומד מול המיאוס הזה, וכך אנו מתנועעים בין הזרה
|
|