|
|
עמוד:13
[ 13 ] הקדמה ליומן כאמור, היומן הזה בא לעולם מתוך העמדה הפסיכואנליטית ההתייחסותית- הבין-סובייקטיבית, ששמה במרכז את הסובייקט — כיומנה של הסובייקט הזְקנה שהיא אני . האפשרות לנייד תאורטית ומעשית את האדם הזקן מעמדה של אובייקט לעמדת סובייקט קסמה לי ; לא עוד אמירות על הזִקנה אלא קול מתוכה, כשקולו של פרויד מחזק אותי בכך שכל תופעה אנושית וקול אנושי באשר הם — הינם חומר בעל ערך להתעניינות וחקר . אתייחס לדגם ספרותי דומה, ס ק י צ ה ל א נ ל י ז ה ע צ מ י ת ( 2004 / 2007 ) , של הסוציולוג והוגה הדעות הצרפתי פייר בורדייה, תחילה במילותיו של כותב המבוא לספר, סשה וייטמן : "לסיכום, הספר שלפנינו הוא סוציואנליזה של בורדייה על ידי בורדייה עצמו . ספר זה אינו אוטוביוגרפיה על כל ההנחות המוקדמות והמופרכות שעליהן מבוססת הסוגה הביוגרפית", משמע, הספר הוא חקר הסוציולוגיה דרך המסע האישי של בורדייה . בורדייה עצמו אומר כך : "השינוי בהשקפת העולם שליווה את המעבר שלי מן הפילוסופיה אל הסוציולוגיה [ . . . ] אינו קל לתיאור, מפני שהוא מורכב מהצטברות בלתי מורגשת של שנויים שהתנסות החיים כפו עלי אט-אט, או כאלה שאני חוללתי באמצעות עבודה כוללת על עצמי, שהיתה בלתי נפרדת מן העבודה שעשיתי על העולם החברתי" ( עמ' 83 ) . כך ניווטתי אני, כאישה בת שמונים, בין העולם האישי לתיאורטי, בין הביוגרפי לפסיכולוגי, החברתי והפוליטי . אלא שחקר הזִקנה הסובייקטיבית היה צריך להישען על מפת דרכים כלשהי, והפסיכואנליזה מספקת רק מקורות מילדות מוקדמת, מקורות אטיולוגיים, שאינם יכולים לשמש כדי להתמצא בזִקנה בכלל ובזִקנה הנוכחית בפרט . וקרה לי נס — יורם ( קנצלר ) , שחותר איתי, מרצה לפילוסופיה יהודית בטרם יצא לגמלאות, הציג לפניי את הספר ע ל ה ה ז ד ק נ ו ת : מ ר ד ו כ נ י ע ה ( 1968 ) ואת הרוח של ז'אן אמרי . אמרי, אינטלקטואל צרפתי-אוסטרי, נאמן לפרדיגמה האקזיסטנציאליסטית בפילוסופיה ובמדעי הרוח, החליף את מושג הזִקנה במושג ההזדקנות — שהוא תהליכי ולא סטטי ; שהוא צמוד למהלך הקיום האנושי ולא נועל אותו — ואני מאמצת אותו ואת הפרמטרים שהוא מציע בהתייחסות להזדקנות, וכך נוסף לנו מודל פנומנולוגי לזִקנה . אמרי מציין שהזִקנה או ההזדקנות שונה משאר חלקי החיים שבהם אנחנו פעילים,
|
|