|
|
עמוד:14
41׀בו או נדבר על פיזיקת קוונטים אחרים הם גדולים יותר ובעלי שיניים חדות ומסתכלים עלינו באותה הדרך שבה אנחנו מסתכלים על הציפורים ועל המכרסמים . אמא'לה . עכשיו יש לנו משהו במשותף עם אבותינו הקדמונים ביותר : עברנו למרכז שרשרת המזון המקומית . במקום לשלוט בכל המינים, בתור האלופים הבלתי מעורערים של משחק הברירה הטבעית שנמשך עידן ועידנים, אנחנו משובצים במטריקס של הטבע . כל אינטראקציה עם הסביבה היא הימור, והסיכוי שנתפוס את הארוחה הבאה שלנו משתווה לסיכוי שניתפס ונהיה הארוחה הבאה של מישהו אחר . אבות אבותינו קלטו מסר ברור מקרקס ה"אֱכול או שתיאכל" חסר המעצורים של הקיום הקדמוני . המסר היה שאולי, אחרי הכול, בני האדם אינם שונים עד כדי כך ממכרסמים, מחזזיות, מטיגריסים שֶׁנחַרְבִּיִים — או מבוטנים . והיו גם כאלה שתהו אם אולי בני האדם אינם נמצאים רק באותו מישור טבעי כמו החרקים והצמחים והאדמה, אלא גם באותו מישור רוחני . זהו לפחות ההסבר של כמה היסטוריונים לכך שהאָנימיזם — האמונה שלבעלי חיים, למקומות, לצמחים ולעוד כל מיני "דברים" לא אנושיים יש נשמות — הפכה לפופולרית בקרב בני האדם הקדמונים לפני עשרות אלפי שנים . בהמשך בני האדם בנו בקתות, עיירות ולבסוף ערים ענקיות . צופפנו שורות של חיטה בשדות, כלאנו תרנגולות בלולים וגרמנו לשוורים לסחוב עבורנו דברים כבדים . הרעיון שלדגנים ולשוורים ששעבדנו יש מהות רוחנית אמיתית כמו שלנו התחיל לעורר בנו אי-נוחות . לכן, כפי שגורסת תיאוריה אחת, נוצר דיסוננס קוגניטיבי, וכמה מאבות אבותינו חוו תהליך מחשבתי כזה : "רק מטומטם יתייחס לא יפה לישות בעלת מהות רוחנית . אני לא מטומטם, ולפיכך לחיטה ולשוורים לא יכולות להיות נשמות . " וכך ירד מהפרק הרעיון של נשמות אישיות לבעלי חיים,
|
|