|
|
עמוד:8
8׀ מחשבות על קולנוע גסויות על היפים, שחורים והחברה של 1970 בכלל, ברוח הסיסמה הרווחת במחאות נגד מלחמת וייטנאם : "אמריקה, תאהבו אותה או תעזבו אותה" . אף אחד במסבאת הצווארון הכחול לא מתייחס אליו ( הברמן אפילו אומר לו, בבירור לא בפעם הראשונה, "ג'ו, תעשה לנו טובה" ) . נאום התוכחה של ג'ו מסתיים בהבעת תקווה שמישהו יהרוג את כולם ( הוא מתכוון להיפים ) . ובכן, פטריק עשה את זה, וברגע של שכרות וחוסר זהירות הוא מתוודה באוזניו של ג'ו בלבד . כתוצאה מכך מתפתחת מערכת יחסים משונה, עוינת ועם זאת סימביוטית, בין שני הגברים השונים משני המעמדות השונים . הם לא בדיוק חברים ( למעשה ג'ו סוחט את האב המיוסר ) , ובכל זאת נעשים חברים במהלך של הומור שחור מעוות . הגבר המכובד מהמעמד הבינוני בעצם הוציא לפועל את שאיפותיו הפשיסטיות של הגולם הקולני מהפרולטריון . בכך שהוא סוחט את פטריק ולא משאיר לו ברירה חוץ מכריתת ברית, ג'ו נהפך בעצם לשותף סוד שלו, ובמידה מסוימת גם לשותף לפשע . הדינמיקה הזאת משחררת לחופשי את מכלול הכמיהות והעכבות של הפועל הרברבן, באופן שקובר את אשמתו של הגבר המתורבת ומחליף אותה בתחושת ייעוד צדקנית . עד ששני הגברים, חמושים בנשקים אוטומטיים, מוציאים להורג היפים בקומונה . ובפְריז פרֵיים טרגי-אירוני, בסופו של דבר האב מוציא להורג גם את בתו . חומר חזק ? ועוד איך . אבל התקציר הזה לא מתקרב אפילו לתאר עד כמה הסרט הזה מצחיק . עם כל האלימות, הכיעור והקושי שמציג "ג'ו", למעשה מדובר בקומדיה על גבול הסאטירה, שחושפת את הצביעות המעמדית באמריקה ועל הדרך מציגה אכזריות פראית . מעמד הפועלים, המעמד הבינוני הגבוה ותרבות הנוער מיוצגים על ידי
|
|