|
|
עמוד:9
אויה אל הלשומיות | 9 פריחה זו של רעיונות ויוזמות אימפריאליסטיים במהלך הדור האחרון, הייתה אמורה לעורר דיון ער בין תומכי לאומיות ואימפריאליזם, לגבי הדגם עליו רצוי לבסס את הסדר המדיני . אולם עד לאחרונה, דיון ממין זה לא התקיים . מאז 1990 , אז הודחה מרגרט תאצ'ר מהשלטון על ידי מפלגתה שלה לאחר שפקפקה באיחוד האירופי, לא נמצא אף אדם בעמדת השפעה, בארה"ב או באירופה אשר גילה עניין בהתעמתות עם החזון שביסוד צמד המיזמים 2 אחדות דעים מוזרה זו אפשרה לאיחוד האימפריאליסטים הללו . האירופי ול"סדר העולמי החדש" האמריקאי להתקדם ולהתבסס, מבלי לעורר את הדיון הציבורי הנפיץ שניתן היה לצפות כי יתקיים . בד בבד, נותרו כל-העת דוברים פוליטיים ואינטלקטואליים של המיזמים הללו מודעים לכך שאירופאים רבים עלולים שלא לרוות נחת מקיומה של "אימפריה גרמנית" מחודשת, גם אם זו תנוהל מבריסל . הם אף היו מודעים לכך שתושבי ארה"ב נטו להסתייג מעצם הרעיון של "אימפריה אמריקנית" . כתוצאה מכך, כמעט כל הדיון הציבורי הנוגע למאמצים הללו נוהל ב"שיחדש" מעומעם, המלא במונחים מכובסים כמו "סדר עולמי חדש", "סדר עולמי ליברלי", "הקהילה הבינלאומית", "בינלאומיות ליברלית", "טראנס-לאומיות", "פתיחות", "גלובליזציה", "משילות גלובלית", "ריבונות אגורה", "סדר מבוסס-כללים", "לשחק לפי הכללים", "שפיטות אוניברסלית", "איחוד מתהדק-בהתמדה", "מנהיגות אמריקאית", "עולם חד-קטבי", "הגמוניה", "הצד הנכון של ההיסטוריה", "קץ ההיסטוריה", וכן הלאה . אך כל המונחים הללו מיועדים היו רק להסתיר מציאות של אימפריה ההולכת ונבנית : אימפריה ליברלית ללא גבולות, ללא ריבונות, וללא מדינות לאום הטווות את דרכן באופן עצמאי, על פי מסורותיהן הייחודיות והאינטרסים הפרטיקולריים שלהן . כל זה החזיק מעמד למשך דור שלם — עד שבהדרגה התבהרה
|
|