הקדמה

עמוד:12

הסדנה להנדסת תודעה 12 עיתונאים לבין פוליטיקאים ( חבר הכנסת צבי האוזר ובנו — מיכאל האוזר טוב ) , על אי הנאמנות לאמת תוך הסתמכות על הזיכרון הקצר של הציבור ( פרשיית רכלבסקי ) , על הסימביוזה המדאיגה בין העיתונים לבין גורמים פוליטיים, על הסירוב של גופי תקשורת או עיתונאים פרטיקולריים להכיר בהפצת שקרים או להתנצל, ועל הצגת ״חוות דעת של מומחים אובייקטיבים״ שאינם אלא גורמים פוליטיים בעלי אג׳נדת שמאל מובהקת . את רוב המקרים המתוארים כבר הכרתי וההנאה העיקרית שחוויתי מהפרק הייתה נעוצה באפקט הצבר, בכתיבה הקולחת ובמחשבה האנליטית והבהירה שעמיאור הציג . ״טוב שתמימים ממני יקראו את הפרק הזה״ חשבתי לעצמי ועלעלתי לעמוד הבא רק כדי לגלות שגם אני טירונית ותמימה . תופעת ׳המקורות האנונימיים׳ הייתה מבחינתי חוויה ופקיחת עיניים — ״מקורות מהבית הלבן״, ״דיפלומטיים אירופאים״ נטולי שם, ״דיווחים עלומי מקור״, ״מקורות אנונימיים ובכירים״, ״החבר הליכודניק של אמנון אברמוביץ׳״ — כל אלה התגבשו אצלי לכדי פעמון התפקחות שצלצל ברעש אדיר . יתכן מאוד ש״המקור האנונימי״ שהטעה את מוטי גילת בנוגע להפגנות הימין כלל אינו קיים, כלומר יתכן שמדובר במקור מדומיין לחלוטין — לאמנון אברמוביץ׳ ולמוטי גילת יש ״חברים״ בליכוד שנותנים להם משום מה ידע שוטף שמועיל דווקא לשמאל . פרקטיקת ׳המקורות האנונימיים׳ שמותרת במשורה ובמקרים קיצוניים בלבד דוגמת ״גרון עמוק״ בארה״ב, הפכה כאן בתקשורת הישראלית לכלי רווח של הטעיה והעברת מידע שגוי, או לאמצעי נוח להטיף לאג׳נדת שמאל תחת מסווה של

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא