|
|
עמוד:10
הקודמים לכל המשגה וכל התבוננות . הם יישארו חוויה טהורה . כל שאני מבקש כאן הוא להציב זיכרונות שנושאים בתוכם מטענים פילוסופיים סמויים . אימא לא ידעה קרוא וכתוב ולא השאירה אחריה אות כתובה אחת, אבל עוצמתה, חוכמתה והגיונותיה מהדהדים דרכי אל העולם . היא גם לא דיברה עברית, אלא את הניב היהודי ‑ ערבי ‑ אלג'ירי ‑ מוגרבי . הגדרות אקדמיות לעולם לא יצליחו לתאר את המגע האינטימי הראשוני שלי עם אותה שפה, היא שפת האם הקיומית שלי ‑ שפה שאין לה כתב, המהווה חיבור קדמון ומיסטי להוויית חיים אחרת, אבל שפה בעלת צלילים, ריחות, היסטוריה, ועוד רכיבים שאין כמעט יכולת להמשיג אותם . זאת שפה שממנה למדתי ידע חיים, שחלקו הגדול לא שרד את הסלקציה הסמויה של שערי הספריות והדיוק האקדמי . חלק מהידע הזה אני מנסה להוריש הלאה דרך הנתיב הפילוסופי שלי . וכשאני נזכר בשפה ובצלילים של אימא, אני לא כועס היום על הילד שקצת צחק עליהם . הוא היה רק ילד שחושב מחשבות של ילדים, בשיכון עולים, עמוס עוני ומצוקה, בשנות ה ‑ 70 וה ‑ 80 של ישראל נטולת הסובלנות . גרנו אז בשיכון בחדרה, שלמרבה האירוניה שמו הרשמי היה "שכונת פאר" . אבל אני מתבייש בעצמי ונושא איתי את צער הבושה . בושה אינה מכחידה את מה שאתה או מה שהיית, אלא רק מגלה שאתה יודע להתבונן מנקודת מבט מתקנת . תחילה הופיעו הניכור והבושה . המילים שליטפו, דאגו ואהבו, נהפכו לזרות . ככה זה שכל מה שאתה קורא הוא בעברית, וככה זה שכל שיר שאתה שומע הוא בעברית או אנגלית, וככה זה שהשפה הבלתי כתובה של אימא נעצרת בשערי בית הספר . אני נזכר בהתכווצות בימים שהיתה באה לבית הספר, עם השמלה הארוכה והמטפחת על הראש, עם העברית ‑ מרוקאית הרצוצה והשבורה, ואני הייתי מתבייש בה . ורציתי שגם לה לא תהיה כניסה . ורציתי להיעלם . כי ראיתי את מי שמדבר מילים ארוכות ויפות, וראיתי את מי שעושה מלאכות נשגבות, וראיתי את מי שלובש מלבושים חדשים . וכמה מזל יש לי שהיא לא התחשבה ברצון הילדותי שלי . אם היתה צריכה לעקור הרים כדי שאלמד, היא היתה עושה זאת, לא כל שכן לבוא לבית הספר ולדבר אל לבו של המורה אחרי שהעליתי אש בכיתה . אחרי הבושה והניכור הופיע הצחוק . יש במרוקאית מילים מאוד מצחיקות . גם הדמויות המשונות מהשכונה ובית הכנסת תרמו לכך . לעומת השפה העברית שבה היה העומק, היא היתה לשונה של ההגות, של הפוליטיקה ושל המחשבה . 10 מהפכת המשמעות
|
|