|
|
עמוד:256
256 שהכלבסדר , אני מעדיפהכאילולשחקאותה כדי שלאיתחילולשאולשאלותולאיחטטו לי , אני בסדרגמור , תעזבואותי ממחיש נקודה זו : אהוד , גםבאופן דומה למשתתפים נוספים כלפיחוץהכלהצגה , אני לארוצהשאף אחד ברחוב יצביע עלינו , כמשפחהשכולה , ויגידו , מסכנים איבדוילד . אנחנו מתנהגים רגיל . אני מסוג האנשים שלאאוהבשאומריםעליו דברים , אני מתנהגכמהשיותררגילבחוץ . גםבמקוםהעבודה שלי קשה , אתה בא למקום יקרבחייםשלך ) בוכה ( , אבלאין מה לעשותצריךלעשותויודעשאיבדתאתהדבר הכי הצגה , ולהיותכמהשיותררגיל עדר היכולת החברתית להכיל כאב ויגון אנושי , יוצר בקרבה את הצורךיה , לתפיסתה של איריס לעטות מסכה שתיצור את החיץ הסימבולי בין הפנים לחוץ : " אני חיהבתוךמסכה . אנשים לאאוהבים אנשים עצובים , אנשים לאאוהביםלהרגיש ולשמועצרותשלאנשיםאחרים , זהמדכאאותם . אני חיה במסכה " עומס רגשי מול קהילת השכול עדר הרצון לשאוב נחמה מקהילת השכול . ניכר כי מורכבות המפגש עםימספר הורים המחישו את ה עדר יכולת או רצון להכיל את כאבו של האחריומולידה ה , הורים שכולים מעצימה את הכאב הדומה : שולחים לנו לארוצהרחמים , מהיגידולי ? . . . . היה לי מאודקשהשבאים אנשים לתמוך . . דבריםלמשפחותשכולות , לא אוהבתאת זה . כשאני שומעתאתהצרות של כולם , אין לי כואבלי שאני לא יכולהלעזורלהם . אםהייתייכולהכוחלשאת על הגבשליעודצרות . . . כשהיינובמפגשיםשלשכולדרך " משפחהאחת " בשמחהרבה , אבל זה לא עושהליטוב . . . שכולהזההיהמזכיראזה היה מראה לי אתעצמי באנשים . לדוגמהאםהייתירואהאימ לי שאני שכולה , זה היהעושהלייותררע . אני מעדיפהלהיותבחברהשמשכיחה את זה ממני . . . גם דבריו של הלל מלמדים על מורכבות הקשר עם משפחת השכול . על אף שקבוצת השווים ממלאת תים היא גם יוצרת עומס רגשי , במיוחד במפגשים חברתיים הממחישים אתילעחיובי , תפקיד רגשי ההבדלים באופני ההתמודדות עם האובדן האישי : . . . יש לנו בקבוצהבחורהששכלהבןוכלפעם שאנחנו רואיםאותה אני פשוטמרחםעליה מאזשהבןשלה נהרג , היאלאעושהכלום , הדברהיחידישהיאעושההיאבוכה . כלהזמן היא מנסה להביןאםלבןשלהטוב עכשיו אולאטוב , ואםזההיהצריךלקרות או לאצריך אין לךחיים , - אני אומר לה את מסכנה . לקרותוהאם הנשמה שלו נמצאתפהאושם . . אני אני יודע . . . . אתלאיכולהלהיות ככה . . . היאאומרת לי אתהלאיודעמה אני מרגישה . . אבלאתצריכהלהביןשלאכולםצריכיםלסבולבגללשאתבמצב . נמצא באותומצב . . איאפשרלדבר על האובדןכלהזמןהזה . . . כעס כלפי גופים ממסדיים
|
אדמוני, אריאל
|