"לא טוב היות האדם לבדו": סוד כוחו ומוגבלותו של המשאב החברתי בהתמודדותם של הורים ששכלו את ילדם בפיגוע טרור - יעל סקה

עמוד:255

255 בקרביםמושא לרחמים , המבוכה החברתית וניתוק המגע החברתי , מולידעדר הרצון להיות יה לצמצםאלהנורמותתפקידן של את הצורך לבסס נורמות התנהגות במפגש עם החוץ . ההורים ם ממחיש את המתחהוריהת האישית והחברתית . השיח שלבמידת מה את תחושת הפגיעוּ חוץ ביחס לאופן הפגנת השכול האישי . השיח של אבישג ממחישההמתרחש בין עולם הפנים לעולם את קיומו של מתח זה : אזכלפי חוץ שרואיםאותילאמצביעיםואומריםזאתוזאת , קרה אני מרגישהפגיעה . . . להמהשקרה , כי אני לארוצה . . . ישלאנשיםהרבהרחמים ואני לאאוהבתאתזה . . . או שהםבולעיםאתהרוקולאיודעיםמהלהגידאושהםמתרחקים . . . קרהמה שקרה , אני אני מסתובבתברחוב ואני מרגישהשיש עליי תוויתשכאילו אני לא רוצה להיותרגילה . . . אבישגהפצועהיודעתאיךלתאראתזה , אני לארוצהלהראות לאנשים איך אני מרגישה . . . והמסכנהזהבביתובחוץכאילוכלוםלאקרה קושי האנושי הרב בהתמודדותלגבי הייתכן שציפיות חברתיות אלו נגזרות מן ההנחה של אבישג עם מצבי סבל של האחר : יצאלילדברעםאיזהמישהיוהיאגילתה שאני אימא של דניאלה והתחילהלבכות , אני פתאום מגיעה למצב שאני זושצריכה לנחם אותהולהגידלהלא שטויות , לאזהלאנורא , יש ליחברותשאיפה שהוא אני כועסתעליהן . . . ומהלא נורא ? , זההדברהכינוראשקרה . . . מצדאחדכעספגועה , מצד שני , מבינה . כיאיןלהן מהלהגיד . גם אני חלילהוחס אם אני והןגםלאיודעותאםאצטרךללכת לנחם בשבעה , אני לאהולכת , כי אין לי מה להגיד . . . הן יגידו אתהמילה הנכונה , אזהןמעדיפותאתהריחוק , ומצד שני , אני מאודפגועהוזה רתומכיםכואבלי . יותרמתרחקים ולא מתקרביםמאש הפנומנולוגיה של האימפוטנטיות החברתית בהגשת סיוע מומחשת גם בשיח של הלל . לטענתו , עדר היכולת החברתית לשקוע בביצת סבלו של האחר , גורר את הצורך שלו לערוך פיצול בין עולםיה הפנים לעולם החוץ במטרה להסיר מעליו את " סטיגמת השכול " : הםלאישליעובדיםשברחוכדילאלהיתקלבי . . . כשחזרתילעבודהאחריהשבעה . . . יודעים מה להגיד . . . הםלאיודעיםאיך להתנהג . . . הם לא רוציםלשמועאותך , כילהםזה אני משתדלמאודבחברה , אני רוצהאז . מהם לא רוציםלשמועצרות . . . . עושהלאטוב . בדרךהזו אני מראהשנשארתי להיות שווה בין שווים . . . אני לארוצהאתסטיגמתהשכול . . . אותוהדברחזק , שולט גם שלומית מספרת על אירוע משפחתי שהמחיש את קיומה של התמיכה החברתית הבלתי ראויה , כזו שלא מציעה תמיכה אמפתית למצבו הרגשי הפתלתל של האדם השכול . תחושה זו מולידה ( לבין הפרסונה , הזהות החיצונית : self בקרבה את ההכרח ליצור פיצול כפוי בין העצמי ) שלושבאהאחותשל בעלי , ולאהרגשתיכלכךטוב , אזהיאשואלתאותי - לפני שבועיים למההפניםשלךכך ? . . . נו באמת למה הפנים שלי ככה ? , לא עניתי לה , לא רציתי לפגועבה . . . לפעמים אני לאמצליחהלהראותשהכלבסדר , אזשואליםאותי מה ישלך ? נו מהיש ? . אין ליכוחלהתמודדעםזה . . . איןליכוחלהתמודדעםשאלותשל אנשים , ובגללזה אני מראה

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא