|
|
עמוד:11
חושך 11 הרכבת המטרטרת יוצאת מהעיר בשעת בוקר מוקדמת ביום שני . העיר מנצנצת ומהבהבת, עדיין שטופה כולה אור לילה מלאכותי . הבאתי תרמיל כחול גדול שאותו אני מניחה בין מזוודות ותיקים בקצה קרון 4 , ומוצאת את המושב שלי, שמספרו 36 . בדרך כלל אני גרה בעיר הזאת, בבלוק גבוה המשקיף לכל עבר . מחלונותיו אני רואה את הפיורד וכמה אלפי גגות, וגם קצת מהיער . אבל בלילה הכול הופך להמולה מתפצפצת זוהרת . את הזמזום החזק קוטעים צלילים פתאומיים . האור המלאכותי רובץ בלילה מעל כל הערים הגדולות . האור מאוסלו מגיע עד לרדיוס של 150 - 200 קילומטרים מחוץ לעיר . קשה לראות כאן כראוי את הכוכבים בשמיים . אי-אפשר לראות את שביל החלב . הרכבת מטרטרת הלאה, ואור הבוקר עולה בהדרגה . בקרון 4 נשמע רחש פטפוטים וצעדים, מוזיקה שקטה, לגימות קפה קולניות, וכרטיסן חבוש כובע שמשתעל קלות ומבקש לראות כרטיסים . לקחתי איתי מחשב נייד וכמה ספרים . אחד מהם עוסק באישה שבשנת 1934 עשתה את דרכה מעיר אחרת . פניה של כריסטיאנה ריטר היו מועדות לצפון הרחוק, לסְוָלְבַּרְד . אל חושך וחורף שעל אודותם לא ידעה דבר . עד כמה חשוך יהיה בארכיפלג הקרוב כל כך לקוטב הצפוני ? האם תעמוד באתגריו ?
|
|