|
|
עמוד:10
האנושית, ולכן למושג הפתולוגיה ישנו תפקיד מרכזי בתהליכי העיצוב והבניית הידע על האדם . עניינו העיקרי של הספר הוא אפיסטמולוגי והוא עוסק בתנאי ההכרה של מושג הפתולוגיה ולא בהכרח ב"פתולוגיה" כשלעצמה . הספר מאיר את השינויים הרעיוניים ביחס לחקר האדם שחלו בתקופתו של פרויד ותרומתו לתמורות אלו . זאת, באמצעות זיקוק תפיסת המדע הפרוידיאנית בהקשרים של רוח התקופה והצגתה כביקורת על תפיסת הנאורות ביחס לאובייקטיפיקציה של האדם . הספר ממוקד בדיון ביקורתי ביחס לדרך שבה ערכים אפיסטמולוגיים ונורמות מדעיות שימשו ליצירת ידע על האדם בהיסטוריה המדעית של תרבות המערב וביחס לזיקתם של ערכים אלה לפרקטיקה האנושית . השקפתו המדעית של פרויד על תופעות שמיוחסות לקטגוריה של פתולוגיה נבחנת מנקודת מבט של המתודה שהציע ברונו לאטור, אנתרופולוג של המדע לחקר התרבות המודרנית, "אנתרופולוגיה סימטרית" ( 1993 , Latour ) . זו מתודולוגיה היברידית המבליטה את דרכי הגישור שבין צורות הפקת הידע המדעי לבין החוקיות ההיסטורית - - חברתית . אי לכך, מתקיים יחס סימטרי בין שדות ידע שונים במרחב ובזמן מסוימים לצד התפצלותם להתמחויות ולגופי ידע שונים . בהתאם לכך, אבן הפינה של הספר היא הטענה שיש סימטריה בין חקר האדם כאובייקט לבין חקר האדם כסובייקט, ובין שיטות המחקר השונות שבהן הוא נחקר כאובייקט או כסובייקט . סימטריה זו נמצאת בשיטתו של פרויד, והיא מוצגת דרך הצבת שיטתו בהקשר של העקרונות האפיסטמולוגיים של הפיזיקה המודרנית של תקופתו, בדומה לחשיבה של "מדע טכנולוגיה וחברה" . בתקופתו של פרויד, שלהי המאה ה - - 19 ותחילת המאה ה - - ,20 החלו להתערער העקרונות האפיסטמולוגיים להשגת ידע ודאי על היקום, ולכן התפיסה החומרית שקיבלה תוקף מוחלט בתקופת הנאורות הגיעה לרוויה ולא יכלה להתכחש עוד להקשריה ציפי בן עמי 10
|
|