|
|
עמוד:12
תומס אריקסון | 12 בי מבט חודר, ואמר שלא זיהה את עצמו באף אחד מהצבעים . שאלתי אותו מה פירוש הדבר, והוא אמר ששום דבר מהדברים שתיארתי אינו מתאים לו ושהוא חושב שהוא הצבע החמישי . הוא גם רצה לדעת עוד על הדברים שעלינו לעשות כדי להתאים את עצמנו היטב לצבעים האחרים . הוא רצה לדעת איך ניגשים לזה . ובחירת המילים שלו היתה מעניינת : הוא רצה לדעת מהי הדרך הטובה ביותר להשתמש בידע הזה . אוקיי . מאחר שלא היתה לי האפשרות לנתח אותו בו במקום ולעמוד על טיבו, השבתי לו תשובה סטנדרטית, וכשהבין שלא יגיע לשום מקום עם הטענות שלו, הוא זז הצידה . אבל הוא לא הלך משם, אלא המשיך לעמוד במרחק כמה מטרים והביט בי בעקשנות עד שיצאתי מהמקום . בעצם, "הביט" אינה המילה הנכונה . למעשה, הוא לטש בי את עיניו בצורה כמעט מגונה במשך עשר דקות בקירוב . ראיתי אנשים ניגשים אליו, מברכים אותו לשלום ומחייכים . בכל פעם הוא החזיר חיוך לבני שיחו, אבל לאמיתו של דבר הוא בכלל לא חייך . הוא העמיד פני מחייך . פניו התעוותו ועלתה עליהם עווית משונה . מין חיקוי לחיוך . כמה מהאנשים שהוא "חייך" אליהם הגיבו על כך בהבעה מלאת ספקות, ואילו אחרים לא חשבו כמדומה שמשהו אינו כשורה . ואחרי כל "חיוך" הוא חידש את נעיצת המבט הרצינית, המרוכזת, בי . זה בהחלט לא היה נעים . ולְמה בדיוק התכוון כשדיבר על הדרך הטובה ביותר להשתמש בידע הזה ? ואז הכתה בי ההבנה שהצעיר צדק בדבר אחד : שפת דיס"א באמת לא חלה על כל אחד . חלק מהאוכלוסייה אינו ניתן לסיווג . אלה הם הטיפוסים הדוחים שעלינו להיזהר מאוד מפניהם . כולנו שמענו סיפורים על מניפולטורים יוצאי דופן, על נוכלים, על מתחזים . איך הוא הצליח לעבוד עלי ככה ? היא תגובה נפוצה של הקורבנות שלהם . איך לא הבנתי שהוא נוכל ?
|
|