|
|
עמוד:9
פושר תמיד והדיף ריח הסמרטוטים בהם היה עטוף הבקבוק . אנו הבנים היינו מחכים לשעת הלמידה בעור נפשנו יוצאת לאחו, שם היו משחקים כל ילדי העיירה; אלא שחייבים היינו להתייצב אל השולחן סביב אבא, ולוותר על תענוגי שבת משלנו . לימודים אלא היו מוטלים על הבנים בלבד; הבנות הבכירות למדו אצל מורים פרטיים קרוא וכתוב עברית, אידיש וגם רוסית . ואילו הבנות הצעירות, עם שינוי העיתים, נשלחו כבר ללמוד בגימנסיות . הסיפורים של אמא ואבא על משפחותיהם והווי חייהן, חשיבות רבה נודעה להם אמא חיה בעיצוב מושגי מוסר וביסוס ערכי חיים, והשפעתם עליי הייתה מצטברת . אמא סיפרה, למשל, שסבא וסבתא שלה, שאני ואחותי הצעירה נושאים את שמותיהם, עלו בראשית המאה הקודמת ארצה והם קבורים בצפת . הסבא "מקובל" היה, ונהג לצום משבת לשבת כדי לקרב את הגאולה . אביה, ר' מאיר גולדנברג, אשר כיהן כשו"ב בעיר ז'בניץ, היה חסיד של הרבי מבאיון ומפורסם כמכניס אורחים חינם אין כסף . המתארחים אצלו היו נושאים עימם את שמעו של סבא למקומות מרוחקים, ביניהם גם לביתנו; ואמא הייתה מתרגשת ובוכה לשמע הסיפורים המופלאים על אביה מבלי שהמספרים ידעו, עלפירוב, שהם נקלעו לבית בתו של ר' מאיר . האירוח בבית סבא התנהל כך : נכנס אורח, הריהו מוזמן אל השולחן לסעוד, לאמור ) באידיש ( "קומט צום טיש ! " התכבדו וגשו לשולחן . גם כאשר רבו האורחים וזה היה קורה בעת שהחסידים נהרו אל הרבנים שלהם לאוסטריה שמעבר לגבול נמצא לכולם מקום לינה . בשעת הדחק היו משכיבים את האורחים גם על שולחנות ועל דלתות החדרים הפנימיים שנשלפו מציריהן, ומציעים עליהן מצעים ככל שניתן . וסיפרו שסבא היה נשכב על כל אחת מן ה"מיטות" הללו כדי לבחון את מידת נוחותן . את סיפוריו של אבא הייתי שומע בערבי החורף הארוכים, בשנות המלחמה העצובות . אבא חי אז בהרגשה כבדה בשל היותו מנותק מהסביבה הרוחנית בה גדל, ומנוכר באזור שאליו נקלע . בסיפוריו, כפי שהבנתי לימים,
|
|