|
|
עמוד:14
רון גד ק- לב א ל ח ר 14 אל הניואנסים הדקים של כל תנועה והגיג של הגיבור מקבל נפח מועצם מן הצורה המיוחדת של הדפסת הטקסט הספרותי בפרגמנטים קצרים יחסית ( המעלים על הדעת טיפוגרפיה שירית ) ובצד אחד בלבד של הדף, כשצדו האחר נותר ריק ככתם גדול ולבן של שקט, המעניק לטקסט חלל הדהוד גדול במיוחד . הטיפוגרפיה הזו נשמרת בכל כתביו הבאים של הופמן ובכל עבודה שלו היא ממושמעת באופן שונה, נושא שמטופל שוב ושוב בפרקי הספר הזה . בשני ספריו : כריסטוס של דגים ( 1991 ) ו גוּטַפֶּרְשָה ( 1993 ) , המשיך הופמן את פיתוח האפוס של יוצאי גרמניה . ב כריסטוס של דגים נעשה הקיום של מהגרים אלה בישראל למשל ספרותי על הגאולה שמביאה המוזרות לעולם, כאותו דימוי של הדוד הרברט המבקש לגאול את הקרפיון שמחזיקה אשתו, מַגְדָה, באמבטיה באמצעות השבתו אל הים שממנו הגיח, והמתתו על ידי כך . בספר זה נעשית הצורה הספרותית לקרובה עוד יותר לשירה, בקיטועהּהפרגמנטרי ובטיפוגרפיה המותירה חללים לבנים בגוף הספר . עם זאת הליריקה האפית של הופמן לעולם אינה מאבדת את יכולתה לספר סיפור במובן המרתק והפשוט של ה- story teller , שאיכותו בדקוּת ההומור הפילוסופי הפקפקני שלו ולשונו המפתיעה באונומטופאיות האסוציאטיבית שלה : אני אוהב מילים כמו "פַּפַּגַי" או "טִינטֶה" / דודה צרפתייה [ קוקטית . מגופה עולים / ניחוחות של בושם זול ] קרויה "טוֹנְט" / אבל דודה גרמנייה [ עבת בשר ] קרויה / טַנְטֶה . וכשדודה גרמנייה מניפה מטלית / על השולחן והופכת בקבוק-דיו אומרים / "שָׁאוּ [ כלומר "רְאו" ] , טַנְטֶה שפכה את / הטִינְטֶה" . בספרו גוטפרשה מעלה הַמְּסַפֵּר תמונות ילדות ברמת גן, שבמרכזן דמות האב פרנץ . הספר הוא מסה לירית אבסורדית-הומוריסטית של מעברים משפה למטא-שפה, ושבירת כל המחיצות שבין הביטוי הרגשי והמובן המטפורי שלו . בספר מה שלומך דּוֹלוֹרֶס ( 1995 ) , התמסר הופמן לדיבור השירי כצורה של דיבוב תודעתה של גיבורה עלומת שם המשוחחת עם
|
|