|
|
עמוד:ד
ד ונידויה של ישראלי והצגתה כיציר כפיו של האימפריאליזם המערבי . על פי העמדות וההגדרות שהושמעו, ניסו לשלול מישראל אה העיקרון של זכות ההגדרה העצמית . זאת ועוד : כשהמדובר בישראל "איאפשר לדרוש" את פתרון הסכסוך בדרכי שלום בלבד, במשא ומתן ישיר בין הצדדים המעורבים בסכסוך . ועידת בנדונג, המוזכרת ביומן בהרחבה, הוציאה את ישראל מהכלל, לפיו הדרך היחידה לפתרון קונפליקטים ביןלאומיים היא בדרכי שלום והידברות . במצב עניינים מורכב זה נאלצה המשלחת הישראלית בהלסינקי להזהיר לאאחת מפני עזיבת הוועידה, לאות מחאה על נקיטת עמדה אנטיישראלית מובהקת . פרישת המשלחת הישראליתציונית הייתה עלולה לשמש ראיה חותכת לטענה שהתנועה למען השלום אינה אלא כלי שרת של מדיניות החוץ הסובייטית ותו לא . לשני הצדדים, לכל אחד מנימוקיו המיוחדים, היה באותם הימים רצון שלא לנתק את הקשר כליל . אחדות העבודה ומפ"ם רצו לקיים את המגע עם העולם השלישי ועם הגוש הקומוניסטי, ואילו ברית המועצות ראתה בהשתתפות הציונית בארגונים שבחסותם הוכחת כלליותם . בנסיבות אלו, על רקע המגמות המוזכרות, נעשו מאמצים למצוא נוסחה שתאפשר לשמאל הציוני להמשיך את חברותו בתנועה למען השלום ובפורומים דומים . ובו בזמן הסוביטים לא רצו לעורר את מורת רוחם של הערבים, אחריהם חיזרו . מן הדין להזכיר נימוק נוסף ורב חשיבות לרצון השמאל הציוני שלא לפרוש מהארגונים הביןלאומיים שבחסות סובייטית : בעת ההיא הייתה זו כמעט הדרך היחידה לקיים קשר, ולו רופף ביותר, עם היהודים בברית המועצות והדמוקרטיות העממיות, הן על ידי מסרים מעל במות ציבוריות והן על ידי ניצול מועצות וועידות לפגישה איתם פנים אל פנים . המשלחת להלסינקי מנתה תשעה חברים : מנחם דורמן, יוכבד בת רחל, אליעזר הלוי ) אחדות העבודה ( , ישראל ברזיל', אברהם שלונסקי, פייגה אילנית ורוסתום בוסתוני, נציג החברים הערביים במפלגה ) מפ"ם ( , רות לוביץי ופרופ' אייזנשטאט ) מק"י ( . ועידת התנועה למען השלום, בהלסינקי בקיץ ,1955 לא הייתה מאורע ביןלאומי בעל משמעות מיוחדת; עם זאת היה בה כדי להאיר
|
|