מבוא

עמוד:13

מבוא 13 קובעי המדיניות סברו שקִרבה תרבותית ותמיכה הדדית של קהילות הומוגניות יעזרו לאנשים מרקע דומה להסתגל ולהשתלב בחברה . ואולם המדיניות של ריכוז עולים מארצות מוצא שונות במקום אחד, שנעשתה מתוך מחשבה שהדבר ייטיב עם העולים, התבררה ברבות הזמן כמוטעית . רבים מדיירי הדיור הציבורי, בעיקר הדור המבוגר, חוו תסכול לנוכח אבדן זהותם ולא סיגלו לעצמם זהות חדשה ומחוזקת למרות כוונותיהם הטובות של המתכננים . זאת ועוד, התנאים הפיזיים במחנות העולים החריפו את סבלם ונטעו בעולים תחושה של קיפוח חברתית וכלכלית ; זו ממשיכה להתקיים עד היום בקרב קבוצות מסוימות . העולים ראו במדיניות פיזור האוכלוסין במדינה וריכוז קבוצות הומוגניות אפליה תרבותית . אכן קיומן של קהילות הומוגניות אף עודד תפיסות סטראוטיפיות, חיזק נורמות תרבותיות והנציח פערים חברתיים – כלכליים ( יעקבי 2008 ) . בדיעבד, ולמען ההגינות ההיסטורית, יש לציין גם שרוב הניסיונות לשלב אוכלוסיות מעדות שונות באותה שכונה לא צלחו, כפי שנראה בהמשך הספר במקרה של שכונת גליקסון בקריית גת ( דרין – דרבקין 1959 ) . למרות השיקולים הגאו – פוליטיים שעיצבו את מדיניות פיזור האוכלוסין במדינה, עיירות הפיתוח החדשות לא נתפסו בתודעה הציבורית כחלק מן המפעל החלוצי . הן לא שימשו כמרכזי שירות אזוריים, כפי שתוכננו לפעול, והתעשיות שהוקמו בהן לא סיפקו תעסוקה מתאימה או מגוונת . עולים שיכלו להרשות לעצמם לעזוב אותן עברו לערים הגדולות, שהציעו הזדמנויות כלכליות מפתות יותר ושירותי חינוך טובים יותר, ובעיירות הפיתוח נותרו הקהילות המוחלשות ( 1970 Cohen ) . שנת 1958 הייתה נקודת מפנה בהתפתחות הדיור הציבורי . במקום התכניות האחידות של המחלקה הטכנית באגף השיכון של משרד העבודה, נשכרו עתה אדריכלים מן המגזר הפרטי לתכנן שכונות ומבני מגורים . תכנון השכונות החל להתבסס במידה רבה על עקרונות השכונה המשולבת של האדריכל ארתור

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא