|
|
עמוד:12
[ 12 ] לבנות חיים שראוי לחיותם מבעיות דומות . יש תקווה תמיד – מתברר שאנשים שנחשבים "חשׂוכי מרפא" נרפאים דרך שגרה . מרשה עברה את זה על בשרה, חייתה את זה, לא רק דיברה על זה . היא נתנה השראה למטופלים ולמטפלים ועודדה אותם שלא לוותר לעולם, גם כאשר העתיד נראה קודר ללא תקנה והיה נדמה שהאפשרות היחידה היא להרים ידיים . הטיפול שפיתחה מרשה, טיפול דיאלקטי-התנהגותי, DBT , הוא הטיפול היעיל ביותר לאנשים אובדניים מאוד בעלי יצר הרס עצמי, לעיתים קרובות כאלה שאובחנו כבעלי הפרעת אישיות גבולית ( מונח איום, אבל אנחנו כנראה תקועים איתו ) . הם סובלים סבל רב, ובה בעת גורמים סבל רב לסובבים אותם – למשפחה, לחברים וגם למטפלים . הם מפגינים את השיעור הגבוה ביותר של ניסיונות אובדניים ושל מקרי התאבדות . לעיתים קרובות הם מקשים מאוד על המטפלים בהתנהגויות מורכבות שאינן ניתנות לצפייה ולפעמים בהתנהגויות אלימות רגשית ופיזית . לפני שפיתחה מרשה את הטיפול הדיאלקטי-התנהגותי, נהגו מטפלים לוותר לעיתים קרובות על טיפולים שהיה נדמה כי אינם מתקדמים לשום מקום ואינם מביאים תועלת, ומטופלים פשוט הגיעו לעיתים קרובות לבתי חולים או מתו . היה קשה למצוא את העלמה במצוקה המסתתרת מתחת לדרקון המאיים . זה כבר לא המצב . בשני העשורים האחרונים 10,000 מטפלים ברחבי העולם עברו הכשרה בטיפול דיאלקטי-התנהגותי, דבר שהביא הקלה רגשית למאות אלפי מטופלים פסיכיאטריים במצב חמור . ב- 2011 ציינו עורכי טיים מגזין את הטיפול הדיאלקטי-התנהגותי בין מאה הרעיונות המדעיים החדשים החשובים ביותר של זמננו . במחצית השנייה של המאה העשרים היו רק שני אנשים בעלי השפעה ממשית על חידושים קליניים בתחום בריאות הנפש . האחד הוא אהרן "טים" בק ( Beck ) , שפיתח את הטיפול הקוגניטיבי בשנות השישים . השנייה היא מרשה . תרומתה העצומה לפסיכולוגיה, תחום שנשלט בעבר בעיקר בידי גברים, מעידה לא רק על היצירתיות האינטלקטואלית שלה, אלא גם על נחישותה להתגבר על כל המכשולים . והיו כמה וכמה מכשולים בדרך . פגשתי לראשונה את מרשה בתחילת שנות השמונים, כשהייתי חבר בוועדה של "המכון הלאומי לבריאות הנפש", ועדה זו החליטה אילו מחקרים בפסיכותרפיה ראוי לממן .
|
|